קולה הדקיק והמפוחד נשמע מבעד לדלת שננעלה בקפדנות רגעים
ספורים קודם לכן. ככל שהתקרב הצל כך הצטנפה היא ככדור מתחת
למעטה השמיכה הדקיקה. כשידו ליטפה את תלתליה הזהובים היא קפאה
במקומה כאילו נגעה בה יד כפור קרה. "זה בסדר, זה בסדר ילדה".
הבובה נעתקה בכוח מידיה המבקשות להיאחז בה כבמגן. המבט הנוגה
שנשקף מעיניה התחנן, לא היום. החיוך המאיים בישר על הבאות.

הדלת נסגרה בחריקה צורמת.
אין בכוחם של אלפי שערי ברזל הנעולים באלפי מנעולים להשתיק קול
דמעות הזולגות על לחי עדינה, וכי למה שיהיה בכוחה של דלת עלובה
זו. הטוהר והעדינות חוללו ואינם, כל שנותר הוא קול בכי חרישי
המפלח את הדממה.
והקול נדם.




זה לא קורה אי שם ביער שכוח-אל במקום שומם אדם.
זה קורה בבית, בחדר של הילדה הקטנה, ממש מתחת לאף.
ואף אחד לא שומע.