לא מדבר יותר עם עננים,
לאילם הייתי, נאטמו אוזניי.
הולך קדימה בשבילי גורל
בלי הבעה מובנת על פניי.
כבר לא אשפוט עצמי על לא דבר,
לא אשפט על מעשיי בסדום,
אך לפניי עוד דרך ארוכה
שטיח אש לשערי הגהנום.
מה להסס כשמשמעות אינה,
ונשמתי שמדממת מבדידות
חובשת את פצעיה לבדה
תחבושת אחרונה של ידידות?
השמש, הירח, כוכבים-
האם כל אלה פשר הבריאה,
ומה אנחנו אם יותר מכלום?-
חיים טיפשים ומוות של חיה.
אז מי יקום לומר את התשובה?
ומי אני כדי לבקש תפילה?
חיים בתוך סיפור של אלוהים
בלי סוף, בלי התחלה, בלי עלילה...
וגם אני אמות בלי תירוצים
בעוד שנה, עשרים או חמישים.
כולנו רק בדיחה של "אלוהים"
בשם עליון מצחיק- האנשים. |
