כוכב-הלכת היה דומה מאוד לכדה"א. אפילו דומה מדי. חוץ
מהגיאוגרפיה, לא היו הבדלים. רק שחיים מפותחים מאמבות לא היו.
"קרינה רדיואקטיבית נמוכה מאוד" הסבירו; החיים מתפתחים לאט.
מובן שהקימו שם מושבה; קראו לה "סרנדה-7". כשאני חושב על זה,
יש משהו מפחיד בזה שכוכב-הלכת היה כה דומה לכדוה"א. האם היה זה
חלק מהמלכודת? אלוהים יודע...

בכל מקרה, בהתחלה הכל הלך לפי הספר. הנחיתו מודל סטנדרטי של
מושבה, הידוע גם בשמו "העיר המעגלית". המודל נחת בשלמות,
וכעבור יומיים, לכשהייתה העיר מתפקדת, שלחו יחידה בת 2000 איש
להתיישבות ראשונית.

במשך שבועיים הכל היה בסדר. ואז הפסיקה לעבוד תחנת השידור.
נפסק הקשר עם העולם החיצון. לא מצאו שום פגמים שהם, הכל עבד
בסדר, שדרים שודרו החוצה - ורק דבר לא התקבל. נראה היה כאילו
כולם, בבת אחת, הפסיקו את הקשר עם המושבה.

למחרת התקינו את תחנת השידור הרזרבית - כלום. אותו דבר. התחילה
פאניקה קטנה. בכל זאת לא נעימה המחשבה שנותרנו מנותקים לגמרי
מהעולם החיצון. אפשר שנשארנו האנשים האחרונים ביקום, ולא נדע.
אבל כיוון שברירה מיוחדת לא הייתה לנו (הרי לא לנצל את ספינות
המילוט כדי לשלוח אנשים חזרה לכדה"א), הפאניקה הראשונית עברה.
ובאמת, מה הכיף אם הכל עובד לפי הספר...

אני עדיין לא בטוח אם הפסקת השידור הייתה קשורה למה שהיה עתיד
לבוא או לא. אכן, היה משהו מיסתורי בכך שלא היה שום פגם בתחנה,
וגם שהרזרבית לא עבדה. מצד שני, הרבה דברים מוזרים יכולים
לקרות לטכנולוגיית השידור-המיידי הזאת; גם ככה אף אחד לא באמת
מבין איך היא עובדת.

על כל פנים, במשך שבוע נוסף הכל היה שקט. לאחר שבוע, בוקר בהיר
אחד, פלוני יצא משטח העיר ולא חזר. שלחו משלחת חיפוש. במרחק של
קילומטר מהעיר לערך מצאו את מה שנשאר ממנו. מיד היה ברור שאלה
לא היו חיות (חוץ מזה שלא היו חיות בכוכב-הלכת). אלה שראו את
הגופה (אם לכמה מאות חלקים נפרדים ניתן לקרוא גופה) אמרו
שהייתה בזה שיטתיות. אמרו שזה נראה כמו פעולה של מכונה כלשהי.


למחרת עוד שני אנשים שיצאו מהעיר לא חזרו. את האחד מצאו עם חור
עגול ומדויק במרכז מצחו - כמו של כדור אקדח, רק שקליע לא נמצא.
את האחר לא מצאו.
הפסיקו לצאת ביחידים מחוץ לגבולות העיר. לאחר יומיים לא חזרה
קבוצה של שלושה אנשים. אותם מצאו ביחד, חרוכים כמו פחמים,
למרות ששום שריד לאש לא היה באיזור.

התחילו לחייב את כל היוצאים להצטייד בנשק, ולהתקשר לעיר כל עשר
דקות. לאחר שקבוצה בת שישה אנשים לא התקשרה במשך רבע שעה, שלחו
קבוצת חיפוש. את האנשים עצמם לא מצאו, אבל מצאו איזור בו היה
ברור כי האנשים רצו, כאילו ברחו מדבר מה, וכמה פעמים גם ירו
באדמה.

שלחו קבוצה של עשרה אנשים מיומנים בלחימה, כשכל אחד מהם מצויד
בקסדה עם מצלמה, מיקרופון ומכשיר קשר. הם הלכו להם מחוץ לעיר
במשך שעתיים כמעט, מבלי שמשהו יקרה. כבר חשבו לחזור חזרה, ואז
אחד מהם הבחין תנועה מוזרה בשיחים. העשרה קפאו על מקומם וכוונו
את נשקם לעבר השיחים החשודים. ואז מהשיחים עלה באיטיות לאוויר
כדור מתכתי חלק, בגודל של כדור כדורגל לערך. הוא נעצר בגובה של
מטר מהאדמה, והחל לרחף לו במקום בשלווה. ירו בו פעם, פעמיים.
דבר לא קרה; הוא אפילו לא זז ממקומו, והכדורים - אשר יכלו
לחדור בעד שריון של טנק - לא הותירו בו אפילו סימן. ואז מהכדור
נשלפו קוצים באורך של סנטימטר והוא החל להסתובב במהירות במקום.
עכשיו, כשהיה ברור שלכדור כוונות לא טובות, כל העשרה החלו
לירות בו, בעודם צועדים חזרה לכיוון העיר. ואז הכדור, במהירות
של מטוס סילון, זינק לעבר העשרה. הכל הסתיים בשניות ספורות.
מצלמה אחת ששרדה באורח מופלא צילמה את הכדור מתנדף באוויר,
כאילו מעולם גם לא היה.

החליטו לא לצאת יותר מגבולות העיר.  
לאחר יומיים גילו את ה"שדה": מצאו שמיד מחוץ לגבולות העיר היה
שדה של קרינה כלשהי, אשר הייתה דומה מעט לקרינה רדיואקטיבית.
הדבר המפחיד היה שהשדה הקיף במדויק את העיר, ולא נכנס לשטחה
בשום מקום. בנוסף לכך, עוצמת הקרינה הייתה זהה בכל מקום -
כאילו האדמה עצמה פלטה אותה. לא היה קשר ברור עדיין בין השדה
ליצורים הקטלניים מחוץ לעיר.

יומיים נוספים היה שקט. ואז מצאו גופה סמוך לגבול העיר. באותו
הזמן נצפה השדה נכנס מעט לתוך העיר, במקום בו נהרג האיש. לא
היו עוד שאלת בדבר הקשר בין השדה להרג. היה נראה כאילו הקרינה
יוצרת אותן תופעות קטלניות, למחרת השדה פרץ עמוק לתוך העיר, אל
תוך קהל אנשים. אלה היו קוצים אשר פרצו מתוך האדמה. מעניינים
שני דברים: קודם כל, היה נראה שלא ניסו להרוג את כל האנשים
שעמדו בתחומי השדה - לאחר שהרגו שניים, הקוצים נרגעו, ונעלמו
כמו לא היו. חוץ מזה, המתכת אשר ציפתה את ריצפת המודל לא
ניזוקה כלל במקומות בהם פרצו הקוצים; הקוצים כמו גדלו עליה.

החליטו לעזוב הכל ולהשתמש בספינות המילוט. שלחו אנשים כדי
להפעיל את הספינות ולהכינן לשיגור. דקות ספורות לאחר שהגיעו
האנשים, אובחן השדה בהנגר הספינות. לפני שהספיקו לשלוח אזהרה
לאנשים, נשמע מהמקום פיצוץ עז. כשהגיעו לשם, מצאו את גופות
האנשים ואת שברי ספינות המילוט. כל שאר הדברים שהיו בהנגר
וההנגר עצמו לא ניזוקו מהפיצוץ כלל.

הפעם היה ברור שזה מעשה תבוני, מחושב, אשר מטרתו הייתה לעצור
בעדנו לברוח מהכוכב. היה ברור שמשהו עוקב אחרינו, מקשיב לנו,
יודע מה אנחנו עושים, ומקבל החלטות. היה עדיין קשה להבין לפי
מה המשהו בוחר את האנשים להריגה. הרי השדה יכול היה בקלות
לכסות את כל העיר ולהרוג את כולנו. למה אין הוא עושה זאת? שהרי
היה ברור שהשדה יכול להכנס ולצאת מהעיר מתי שהוא רוצה.

פיתחו גלאי קרינה ניידים, אשר ציפצפו אם נושא הגלאי נכנס לשטח
השדה (או, ליתר דיוק, אם השדה נכנס לשטח נושא הגלאי) והראו
היכן נפסק שדה קרינה; כולם נשאו את הגלאים איתם. נראה היה
שהשדה מופיע מספר שניות לפני שהוא מתחיל לפעול, ככה שלנושא
הגלאי היה סיכוי להמלט מהסכנה.

לאחר הכנסת הגלאים, ניתן היה לברר שהשדה מבין מתי האדם כבר
אינו נמצא בתחומו - אם האדם הספיק לברוח לפני שמשהו הופיע, אז
השדה נעלם מבלי לעשות דבר. אם האדם יצא משטח השדה כבר אחרי
שהופיעה המלכודת (ככה התחלנו לכנות את פעולות השדה), אז
המלכודת נעלמה (מיד או באיטיות), ואחריה גם השדה.

החיים הפכו למעין משחק קטלני מתמיד. הייתה סברה שכוכב-הלכת
כולו הוא תוכנית טלוויזיה אכזרית של חייזרים - שזה אכן משחק.
לא סברה מעודדת במיוחד, חייב לציין.

שמי נתנאל ואלדר. אני בן 15. אני אחד מ-32 האנשים שנותרו חיים
בעיר, ארבעה חודשים לאחר שהשדה לראשונה נכנס לגבולותיה.

אני הולך במסדרון והגלאי מתחיל לצפצף. אני מעיף עליו מבט,
ומתחיל לרוץ קדימה בהמשך המסדרון - שם, במרחק של חמישים ומשהו
מטרים נפסק השדה, אומר הגלאי. ואז אני רואה אותם - המון של
אנשים נכנס לתוך המסדרון. אנשים זה נדיר, אבל שמעתי שסיפרו
עליהם. זה נועד לבלבל, שלא נבין שהם המלכודת; תופסים אותך,
ו... אלוהים יודע מה הם עושים לך. אני רץ עם כתפי קדימה, דוחף
מישהו לקיר, מכניס למישהו מרפק בצלעות. חולפת במוחי המחשבה
שמישהו מהאנשים האלה יכול להיות אמיתי... מצד שני, אנשים
אמיתיים היו אמורים לרוץ לאותו הכיוון אליו אני רץ. הנה שם,
מעבר לפני נגמר השדה. אני קופץ קדימה, מתגלגל. אני מחוץ לתחום
השדה.

אני מסתכל אחורה - כולם באחת מסתובבים ומתחילים ללכת אחורה,
חלקם נהיים מעט שקופים, ואז נעלמים באוויר. ואז אני מבחין
בתנועה. אני מסובב את ראשי ימינה ורואה נערה בת גילי לערך,
עומדת בתחום השדה. אני מסתכל על הגלאי שלי - השדה לא נעלם יחד
עם האנשים. אז היא אמיתית? איך זה שלא הבחנתי בה רצה גם? ולמה
היא לא יוצאת מתחום השדה? ואם השדה לא נעלם משום שרודף אחריה,
אז למה האנשים הלכו? האם השדה החליט להחליף מלכודת במיוחד
בשבילה? בעצם, איני זוכר שראיתי אותה קודם, ואני די בטוח שאני
מכיר את כל השורדים. לא כל-כך קשה לזכור 31 אנשים, אחרי
הכל...
 
"צאי מהשדה כבר, למה את מחכה?" אני צועק לה.
"איזה שדה?" היא שואלת, מופתעת.

אני קופא במקומי. אין בעיר אף אחד שלא יודע מה זה השדה, זה
אפילו מצחיק. אז היא מהם? היא מהאנשים? היא המלכודת? אני מעיף
מבט מפוחד על הגלאי - אני עדיין מחוץ לשדה, אני מוגן; היא לא
יכולה להגיע אליי, והשדה לא מתפשט לכיווני.

אני עומד, מעט חושש מפניה. היא גם עומדת, ויש לי הרגשה שהיא גם
חוששת מפני. היא די יפה, אם להתעלם מהעובדה שהיא מלכודת. נמוכה
מעט ממני, רזה; שערה בהיר, אסוף בקוקו. לגופה חולצה אפורה
צמודה ומכנסיים צמודות. היא נראית איכשהו שברירית. היא מחבקת
את עצמה, כאילו קר לה. באמת קריר.

אני עומד לי ככה כמה זמן, שנינו שותקים. המצב מתחיל להיות
מצחיק. אני נשען על הקיר מאחורי, משלב את ידי על חזי. דממה.
לבסוף היא אומרת: "אני רייצ'ל" ומושיטה לי את ידה. לעזאזל, אז
זאת כן מלכודת! היא מצפה שאני אהיה טיפש ואושיט לה את ידי?
"את חושבת שאני טיפש מספיק כדי להושיט לך את ידי?" אני נעמד
ישר ומוריד את ידי.
היא חוזרת לחבק את עצמה, ונראית נעלבת מעט. "למה אתה צריך
להיות טיפש? למה אתה לא רוצה להושיט לי את היד? ובכלל, זה לא
מנומס, אני הצגתי את עצמי, איך קוראים לך?"

פני שוב עוטות מסיכה של פליאה סתומה.
היא מחייכת מעט. "מה הבעיה שלך? מה אתה, מפחד ממני?"
"כן" אני עונה בכנות, לאחר שהייה מסויימת.
היא מחייכת חיוך מופתע. "וזה למה?"
אני חושב מה להגיד. "כי... כי את מלכודת."
"מלכודת?" היא מרימה גבה. "זה חדש לי."
אני מעיף מבט על הגלאי - השדה עדיין במקום בו הוא היה. "את לא
יצירה של השדה?"
"שוב פעם השדה. איזה שדה? מה אתה רוצה ממני עם השדה הזה שלך?"
"נו, שדה הקרינה שיוצר מלכודות..."
"כן, כבר קראת לי מלכודת. אבל אני לא יודעת למה אתה מתכוון."
"הדברים שהורגים אנשים בכל העיר! הדברים שהרגו את כל העיר!"
היא מורידה ידיה ופניה עוטות ארשת פליאה. "הורגים? אף אחד לא
מת, כולם חיים, תודה לאל."
עכשיו אני מפסיק להבין מה קורה. "ודרך אגב, רייצ'ל זה שם של
בן-אדם..."
"ואני לא בן-אדם? תודה על המחמאה באמת."
"את... האמת היא שאני מאמין שאת לא בן-אדם."
"נחמד מצדך," היא אומרת, כאילו נעלבת מעט. "אז מי אני לדעתך?
ורק אל תגיד לי שוב שאני מלכודת..."
"אבל זה מה שאת... מלכודת, נוצרת על-ידי שדה הקרינה, ומטרתך
היא לפתות אותי ולהרוג אותי."
"לפתות אותך? מחשבה מעניינת, אפשר. אבל להרוג? לא, למה לי?"
היא צוחקת, ולאחר זמן מה אומרת: "עכשיו ברצינות, אתה דפוק על
כל הראש, או שאתה רק עושה את עצמך?"
"אני אף אחד מהם... את רוצה שאני אספר לך מה קורה?"
"משתוקקת."

אני מספר לה את כל הסיפור, על המושבה, על התחלת ההרג, ועל איך
שברחתי מכל האנשים, ולבסוף ראיתי אותה.
"האנשים האלה הם לא מלכודת, הם גרים כאן, נתחיל מזה. גם אני
גרה כאן, בעיר. אני פשוט התעניינתי כשצעקת לי פתאום שאני אצא
מהשדה, אז נשארתי לראות מה איתך. עכשיו אני סוף-סוף מבינה מה
אתה רוצה... אבל אני גרה כאן כל חיי, ומעולם לא היה כאן שום
שדה או הרג. וגם המושבה לא נוסדה עכשיו; זאת משובה ישנה, היא
נוסדה לפני חמישים שנה כמעט."

"אבל את יודעת שיש את כדה"א ומושבות והכל?"
"כמובן שאני יודעת."
"טוב... אבל המושבה הזאת לא נוסדה לפני חמישים שנה! היא...
דקה, מה השנה עכשיו?"
"2983" היא עונה.
"בשבילי השנה היא 2745."
"אוי."

שנינו לא יודעים מה להגיד למשך כמה זמן. לבסוף אני חושב על
משהו: "נסי להתקרב אליי, לצאת מהשדה." אני מוציא את הגלאי
ומראה לה את גבולות השדה.
היא מושכת בכתפיה ומתקרבת אליי. אני מעיף מבט על הגלאי - השדה
התקרב אליי יחד איתה.
"לעזאזל," אני ממלמל, ומראה לה את הגלאי. היא מגחכת.
אני מתרחק אחורה. "מצטער," אני אומר. "אבל עדיין יש אפשרות שאת
מלכודת."
"מובן, מובן."

שוב דממה. "אולי אני אלך לקרוא למישהו? להורים שלי אולי?" היא
אומרת לבסוף.
"לא, אני לא רוצה שתצאי משדה הראייה שלי. עדיף שאני אקרא, לי
יש מכשיר קשר."
"בסדר, אם אתה רוצה."
אני מתקשר להורים שלי: "תבואו לאיזור 39-C, ותביאו את כולם. רק
היזהרו בבחירת מסלול, יש כאן שדה ליד." אני מכבה את המכשיר
ומרים את עיניי אליה. "הם יבואו עוד מעט."
"אם אתה אומר" היא מחייכת. "דרך אגב, אני מאמינה ששכחת להציג
את עצמך."
"מצטער," אני מסמיק. "נתנאל ואלדר, בן 15."
"רייצ'ל קולדסייד, גם בת 15."

אני מחייך. "נו, אז איזה דברים מעניינים קורים ב-250 שנים
שמפרידות אותנו?"
"יישבנו עוד כוכבי-לכת... עדיין לא פגשנו חיים תבוניים...
הצלחנו ליצור חור שחור אי-שם בחלל שבין גלקסיות, היינו גאים
מאוד בעצמנו על כך... אני לא כל-כך טובה בהיסטוריה, אבל..."
"ואיך החיים במושבה הזאת?"
"רגילים. אין מלכודות, על כל פנים."
"ואיך אתם קוראים למושבה הזאת?"
"סרנדה-8."
"אוי! אנחנו קוראים למושבה שלנו סרנדה-7. את בטוחה שאתם לא
המושבה השנייה כאן? לאחר שתושבי הקודמת מתו באורח מפליא?"
"תראה, אני לא ממש התעניינתי... אבל סבא וסבתא שלי אמרו שהיה
כאן מקום ריק, לא סיפרו לי על מבנים הרוסים או משהו..."
"טוב, אולי מחקו את העיר הזאת מעל פני האדמה."
"תראה, אני אוכל לשאול אותם אם במקרה ידוע להם משהו על מושבה
שהייתה כאן לפני 250 שנה..."
"כן, אבל בינתיים הישארי כאן."
 
אני שומע קולות צעדים מאחורי, מסתובב ורואה את בני העיר
מגיעים. כשהם מגיעים אני מסביר להם מה העניין.
"זאת מלכודת," אומר אבא שלי בהחלטיות.
"מצד שני," אומר האנס, חברו של אבי, "השדה מתקדם איתה, ככה
שאין לה צורך ממשי לפתות מישהו. היא יכולה לצעוד קדימה
ולתפוס."
"כן..." עונה אבי. "זאת באמת הפעם הראשונה שהמלכודות לא
מוגבלות על-ידי השדה... אבל מה עוד היא יכולה להיות?"
"היא יכולה להיות מה שהיא טוענת שהיא" אומר אחד בשם ג'יימס.
"מה, אורחת מהעתיד?"
"לא הייתי אומר אורחת... זה נראה יותר כמו התנגשות זמנים...
מימדים אולי."
"אלה שטויות. אין דבר כזה, מימדים אחרים..."
"אחרי המלכודות האלה, מימדים אחרים הם לא הדבר שהכי קשה לי
להאמין בו."
"אז מה אתם מציעים לעשות איתה?"
"היי!" רייצ'ל מרימה את קולה. "מה זאת אומרת, לעשות איתי?"
"את מלכודת!" מסתובב אליה אבי בחדות.
"היא לא מהווה סכנה ממשית," אני אומר.
"אתה מגן עליה?" שואל אבי.
"אבל היא לא תוקפת אותנו!"
"היא עלולה בכל רגע. אין לך מושג למה אפשר לצפות ממנה."
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד!" צועקת רייצ'ל.
"ככה את מדברת עכשיו" אומר לה אבי.
"תראה פטריק, היא באמת לא מהווה כרגע סכנה. רואים שהמטרה שלה
היא לא להרוג - או, על כל פנים, לא כרגע" אומר מישהו לאבי. "אם
השדה היה רוצה להרוג אותנו, הוא כבר היה עושה את זה. העובדה
שהשדה מתקדם איתה מוכיחה את זה."
"אבל אולי היא לא יכולה להגיע לבני-אדם ממשיים עם השדה? היא
הרי לא נגעה באף אחד."
"אז שמישהו ייכנס לשדה," אומרת רייצ'ל. "ותראו שאני לא אפגע
בו. האם זה יוכיח לכם שאני לא רוצה להרוג אתכם?"
"כן, זה יוכיח, אבל מי ייסתכן בלהכנס לשדה?"
אני נושם עמוק ופולט: "אני".
האנשים מפנים אליי מבט מופתע.
"אל תעשה את זה, בן!" אומר אבי. אבל אני לא מקשיב לו. אני לוקח
נשימה עמוקה ועושה שני צעדים גדולים לכיוון רייצ'ל. לבי הולם
בחזי כמו מטורף. אני שומע לחישה מאחורי גבי: "הוא נכנס!"

דבר לא קורה. רייצ'ל מעיפה מבט של נצחון על קהל האנשים.
"רואים?" אומרת היא בקול שמח. היא נוגעת קלות בכתפי, ועוברת
בגופי צמרמורת. "רואים?" היא אומרת שוב. "אני לא פוגעת בו!"
"אולי את מנסה לפתות את כולנו להכנס לשדה, ואז תהרגי את כולנו
ביחד?" שואל אבי בקול ספקני.
"לעזאזל" אומרת רייצ'ל בקול נעלב. "מה אני צריכה לעשות כדי
להוכיח לכם שאני לא מלכודת? אם אני מבינה אתכם נכון, אז אין
לשדה הזה שום בעיה להתפשט לעברכם ולהרוג את כולכם."
 
אני יוצא מהשדה. "סלחי לי, אבל אני לא מרגיש טוב כשאני עומד
בתוך השדה, עם כל הכבוד..."
"נתנאל סיפר לי כאן שמישהו חושב שזאת תוכנית טלוויזיה חייזרית,
נכון?" אומרת רייצ'ל. "אז אולי הם רוצים לבדוק מה תעשו עם
'מלכודת' ידידותית, שלא רוצה להרוג אף-אחד..."
"בסדר" אומר האנס. "נניח שאת באמת לא רוצה להרוג אף-אחד. נניח
שאת ידידותית. ומה את מציעה לנו לעשות? להכנס לשדה ולרקוד
ריקודים ביחד? הרי אי-אפשר לשכוח שהיו מלכודות בשדה..."

ואז קולם של 32 צפצופים מפלח את האוויר. אני מסתכל על הגלאי:
השדה התפשט לעברנו והקיף אותנו, ועכשיו אנחנו בתוכו.
רייצ'ל מחייכת. "אני חושב שהשדה עשה לי טובה והוכיח לכם שאני
לא מסוכנת. עכשיו כשכל אנשי העיר בשדה, אין לי עוד את מי
לפתות, נכון?"
"כן..." אומר אבי באיטיות. לבי חוזר לדפוק במהירות. היה נראה
שדבר אינו מפריד בין חיי כל אנשי העיר למותם. אנחנו מחכים כדקה
בדממה.
"ומה עכשיו?" אומר האנס. "אני חוזר - אנחנו לא יכולים באמת
ובכנות לשכוח את מה שהיה. הרי היו מלכודות. את מצפה שסתם כך
נפסיק לשים לב לשדה?"
"אולי פשוט השדה אינו כל מה שצריך להיות כדי שיופיעו מלכודות?"
אני שואל.
"אבל אנחנו לא יודעים על שום דבר אחר. מה נותר לנו לעשות?"
רייצ'ל נוגסת את שפתה התחתונה. "אולי תתלוו אליי ואני אוביל
אתכם אל המשפחה שלי? אולי הם ידעו משהו..."
"עמוק יותר אל השדה?"
"תראה, עכשיו כבר באמת - אם היו רוצים להרוג אותנו, היו
הורגים. אין לשדה עוד שום מעצורים. ככה שאין זה כבר משנה איפה
אנחנו."
"בסדר, נלך."

רייצ'ל פותחת בהליכה, וכל אנשי העיר אחריה, בצעדים מהססים, לא
בטוחים.
"את רוצה להגיד לי שבמשך 250 שנים המבנה של מודול ההתיישבות
נותר זהה? כי זאת בדיוק אותה העיר..." אני שואל.
רייצ'ל מושכת בכתפיה. ובאמת, מה יכלה לענות?

אנחנו מגיעים לפתח הבית. רייצ'ל נכנסת ראשונה, כל העיר עומדת
בפתח. מעבירים את המשקל מרגל לרגל באי-נוחות. רייצ'ל יוצאת
החוצה. "לא רוצים שכולכם תיכנסו בערימה אחת. נתנאל, בוא אתה,
עם אביך והאנס. אמא שלי לא בבית כרגע אבל, אז תדברו רק עם
אבי."

נכנסים. דירת מודול סטנדרטית, אך מטופחת ביותר. הרגשת נוחות
וחמימות. "ברוכים הבאים" אומר אביה של רייצ'ל, קם מהכורסא,
מוציא את הסיגריה מפיו בידו השמאלית ומושיט לכל אחד מאיתנו
בתורו את ידו הימנית. לוחצים אותה בהיסוס קל. אני מנגב אגל זעה
מעל גבתי הימנית.

"שלום לכם, אני ג'ורג' קולדסייד, אביה של רייצ'ל. היא הסבירה
לי בקצרה מה העניין."
"נעים מאוד" אומר אבי. "אני פטריק ואלדר, וזה בני, נתנאל," הוא
מצביע עליי. "וזה האנס יוגר."
"ובכן, שבו לכם בנוח, הרגישו כמו בבית."

אנו מתיישבים, אבל ברור שלא בנוח. איזו הרגשת פחד עמוק בפנים.
רצון לצעוק בכל הכח ולברוח מהמקום. אבל איני בורח. "ובכן" פותח
אבי. "ידוע לך משהו על הנושא?"
"לא ממש, האמת. אני אמנם כבר נולדתי כאן, אבל לא הרבה לאחר
הקמת המושבה, ולא היו כאן מאורעות מוזרים במשך כל חיי. וגם לא
היה מידע על שום מושבות קודמות באיזור."
"אתה בטוח שלא היו מקרים של היעלמות מסתורית של אנשים? אף לא
פעם אחת?"

ג'ורג' מגרד את סנטרו, חושב. מביט על נעליו, ושוב מעלה את
מבטו. "האמת, לפני כמה זמן היה משהו... חודשיים אולי... מישהו
נעדר, או משהו כזה... אבל לא הייתי מייחס לזה חשיבות מיוחדת.
זה לא שמצאו חלקי גופות."
"וחוץ מזה, כלום?"
"כלום." דממה. "אתם יודעים מה, יש לי רעיון - אולי ננסה לשלוח
שדר? נלך לתחנת השידור, אני בטוח שיענו לבקשתנו שם."
"בסדר." אומר האנס.
קמים ויוצאים מהבית. "הולכים לתחנת השידור" אומר אבי. מתחילים
ללכת - ג'ורג' מוביל, מאחוריו רייצ'ל, מאחוריה אני, אחרי אבי,
האנס וכל השאר. מלפנים רואים את המבנה המוכר, הסטנדרטי, של
תחנת השידור.

ואז לפתע קול של חבטה, ואז משהו חורק, אור חזק, והכל מתחיל
להסתובב. כשאני מסוגל שוב לראות, אני רואה שאנחנו נמצאים באותו
המקום, אך אביה של רייצ'ל נעלם. רייצ'ל עצמה עדיין כאן. ואז
צעקה: "בומרנג!"
אני נופל מיד על הרצפה - הייתי כבר רגיל לדברים האלה. לפתע אני
מבחין שרייצ'ל עדיין עומדת, המומה, אינה מבינה מה קורה. מבלי
לחשוב אני תופס לה את הקרסול ומושך אליי בכל הכח. היא נופלת,
זועקת בחוסר אונים. אני שומע שריקה מעליי, ואז איזה קול של
חריקה ומציצה מאחורי גבי. שיניי חורקות.

רייצ'ל מרימה את ראשה בזהירות. "נגמר?" היא שואלת בהיסוס.
"לא, לעזאזל" אני אומר דרך שיניי, ומצמיד את ראשה חזרה לרצפה.
"זה לא ייגמר עד שלא נצא מהשדה. ותעשי לעצמך טובה, אל תסתכלי
לשם." אני שומע שמישהו מפעיל את הגלאי (כיבינו אותם כאשר הלכנו
אחרי רייצ'ל, כיוון שהיינו בשדה במשך כל הזמן); אני מפעיל את
שלי, מסתכל עליו ומתחיל לזחול. רייצ'ל זוחלת יחד איתי. הבומרנג
עדיין שורק מעלינו. לא מלכודת מתוחכמת מדי, אחת הבודדות שאפשר
להתחבא מפניה באופו קבוע - הבומרנג מעולם לא יורד לגובה של
פחות מ-35 סנטימטר, לערך.

לבסוף יוצאים מחוץ לשדה. אני מתיישב, מתנשף, מנגב זיעה ממצחי.
הבומרנג ממשיך להתעופף לו במסדרון, מסתחרר במהירות מטורפת -
משולש מתכתי בוהק, אשר בסיבובו נראה כעיגול. לבסוף האחרון יוצא
מהשדה. הבומרנג עוצר בחדות באוויר, מתרומם מעט ונעלם.

אני שומע את רייצ'ל בוכה לצדי. רק אז אני מבין - היא הפכה
לאמיתית, היא יצאה מחוץ לשדה.
אני מסתובב אליה, חוקר אותה במבטי. היא יושבת, מחבקת את ברכיה
ובוכה חלושות. אני קם, ניגש אליה ומניח את ידי על כתפה. היא
מרימה אליי עיניים רטובות ואדומות, מלאות פחד המעורב בפליאה.
"למה אני?" היא שואלת בקול חלש.

"זאת השאלה שאנו שואלים את עצמנו כבר זמן רב" אני עונה לה
בחיוך אירוני. "ברוכה הבאה לעיר המוות."
אני עוזר לה לקום. היא נעמדת ומקיפה את כולנו במבט מפוחד.
"מישהו מבין למה היא כאן?" שואל האנס.
"אני אישית חושב" אני אומר, "שהמקום הזה, כל כוכב-הלכת, הוא
מעין איזור של התנגשות מימדים - והשדה הוא השטח בו דברים מאותם
מימדים אחרים יכולים להכנס לכאן. בחלק מהמימדים הללו שוכנים
דברים כמו המלכודות הללו; ואחד מהמימדים הללו הוא בעצם העתיד
שלנו. או אולי אף עתיד שונה מזה שלנו."
"ואתה מתכוון" פותחת רייצ'ל בקול חנוק. "שאני עברתי מהמימד שלי
למימד שלכם? לצמיתות?"
"חוששני שכן..."
בזוויות עיניה של רייצ'ל שוב מתחילות להצטבר דמעות נוצצות.

"רעיון סביר," אומר האנס. "אך מי שולט בשדה, ומי קובע איזה
מימד נכנס לכאן? שהרי ברור שמישהו קובע את זה בכוונה - הרס
ספינות המילוט מוכיח זאת; מישהו בכוונה לא רצה שנימלט מכאן."
"אני לא כל-כך בטוח שאלה מימדים מקבילים. אולי אלה בכל זאת
דברים אשר נוצרים בשדה?" אומר אבי.
"אבל היו לי חיים!" זועקת רייצ'ל. "אני הרי זוכרת אותם, אני לא
סתם כך נוצרתי!"
"זה אפשרי שנוצרת עם זכרונות, כמו גם אביך מקודם. אני לא טוען
שאת מסוכנת, אני רק טוען שיש גם אפשרות כזאת."
"יש גם אפשרות שאתם כולכם נוצרתם על-ידי השדה! אולי גם אתם
נוצרתם לפני ארבעה חודשים עם זכרונות!"
"אולי" עונה אבי. "זה באמת לא משנה דבר. העובדה היא שמישהו שם
למעלה משחק בנו, ובחר להביא לנו אותך."
"או שרק שיחק בעבר" אומר האנס, מגרד את סנטרו. "בשלב זה, אפשר
שרק הותירו אותנו לרחמי השדה והמימדים, או מה שזה לא יהיה."
"כך או כך, ברוכה הבאה אלינו. תתרגלי מהר למצב." אני מושיט לה
את ידי.
היא לוחצת אותה. "תודה על העידוד."

שבוע. שרדנו רק ארבעה - אני, רייצ'ל, אבי והאנס. מעכשיו אנחנו
נשארים תמיד צמודים, איש לא הולך בנפרד מהשאר. אנו יושבים על
הרצפה כשלפתע נשמע צפצוף. אנו קופצים על רגלינו מיד ופותחים
בריצה. ואז קורה דבר שמעולם לא קרה - מהרצפה מתרוממת חומת מתכת
דקה, אשר מפרידה ביני ורייצ'ל לבין אבי והאנס. רייצ'ל נעמדת על
מקומה לרגע, אך אני מושך אותה בזרועה, וממשיך לרוץ לאיפה
שהגלאי אומר לי. ואז החומה מתפשטת לצדדים, מקיפה אותי ואת
רייצ'ל ונועלת אותנו בתא זעיר. אני מכה בידי על החומה, אך היא
אינה מגיבה. אנו עומדים כעשרים שניות, דבר לא קורה.

"לעזאזל" אני ממלמל. אני מחליש את צפצוף הגלאי, הוא מתחיל
לעלות על העצבים.
עומדים בערך דקה. לאחר זאת רייצ'ל נשברת. היא מחבקת אותי,
מצמידה את ראשה לכתפי. "אני לא רוצה למות! בבקשה, נת, אני לא
רוצה למות! לא מגיע לי!"
אני מעביר את ידי על שערה, ואומר: "זה בסדר, רייצ'. עוד תראי,
הכל יסתדר. הם לא יכולים סתם כך להרוג את כולנו" מתאמץ בכל
כוחי שלא לפרוץ בבכי גם. אני נושך את שפתי התחתונה, אני מרגיש
שאני לא מסוגל להחזיק מעמד עוד זמן רב. רגליה של רייצ'ל
מתקפלות והיא מתיישבת.

"לעזאזל!" אני זועק, מכה בידי על הקיר. אני בועט בו. אני נשען
עליו בכל גופי. "לעזאזל איתכם, לא היה לכם מספיק?! סדיסטים
מסכנים! לכו לעזאזל, אתם וכל המלכודות והמימדים שלכם!"
"די..." לוחשת רייצ'ל בקול שקט.
אני מוחה דמעה ומתיישב. אני מסתכל בפניה של רייצ'ל. "רייצ',
אלה עלולים להיות הרגעים האחרונים של חיינו..."
היא ניגבה את פניה בידה. "כן... אתה מתכוון שעלינו להגיד
שאנחנו אוהבים אחד את השני? זה לא באמת סרט."
"יש לך משהו יותר טוב לעשות? מחשבות דכאוניות זה הדבר האחרון
שאנחנו צריכים."
"בסדר, אני אוהבת אותך. הוקל לך?"
"מאוד."
כמה רגעים אנו שותקים. אז אני מבחין שהיא מביטה עליי במבט מעט
שובב, מצפה למשהו.
אני מחייך. "מחכה למשהו?"
היא מסמיקה.
"בסדר" אני אומר. "גם אני אוהב אותך. הוקל לך?"
"מאוד."

אנו נשענים אחורה על הקיר; מחייכים לכמה רגעים. אז רייצ'ל
מושכת באפה. "לעזאזל" היא ממלמלת. "אני באמת לא רוצה למות, נת.
אני רק בת 15." היא שוב פורצת בבכי. אני מרפה מהקיר ומחבק
אותה. אני עוצם עיניי, ומרגיש שאני בעצמי פורץ בבכי.
אז אני מרגיש גל קור עובר במעלה גבי, ואז רעש של חריקה. אני
פותח עיניי וקופץ בחדות, כל שריר בגופי מתוח. רייצ'ל עומדת
לידי. הכל מסביב שחור מוחלט, ורק הרצפה מאירה באור ירקרק מוזר.
למעלה בשמיים אני רואה איזה ניצוצות, כמו כוכבים, רק שדבר מה
אומר לי שאלה לא כוכבים אמיתיים.

ואז אני כמו שומע קול, רק שאני מרגיש שאני רק מדמיין אותו:
"ועכשיו, מחיאות כפיים סוערות לזוג השורדים שלנו! אני חושב שהם
חוו מספיק, מה דעתכם? מגיע להם פרס? נכון שמגיע להם פרס?
נכון!"
אני מקרב את פי לאוזנה של רייצ'ל: "את גם שמעת את זה?"
"נדמה לי שכן" היא עונה חרש.
אנחנו מחכים מספר שניות, ואז הכל מואר באור לבן בוהק. אני מכסה
את עיניי בידי ומתכופף מעט, מפחד ממה שעלול לקרות.

אני פוקח את עיניי באיטיות, מסנוור מהאור. אני מוצא את עצמי
ורייצ'ל עומדים על חוף מוזהב, מולנו אוקיינוס ירוק אשר נמתח עד
האופק. סירה בודדת מתנודדת לה, קשורה ליתד עץ תקוע בחוף. אני
מסתובב לאחור, ורואה בית גדול, בן שתי קומות, מוקף דקלים.
"איפה אנחנו?" שואלת רייצ'ל, עדיין מפחדת להרים את קולה.
"אני חושב שקיבלנו פרס. שרדנו."
"אתה בטוח ששרדנו? אולי זה גן-העדן?"
"ומה בכך?" אני צוחק, אוחז במותניה של רייצ'ל, מרים אותה
ומסובב באוויר. "מה זה משנה אם זה גן-העדן? העיקר שזה מקום
טוב!"
"בלי מלכודות? אתה בטוח?"
"רייצ'ל, תפסיקי להיות פסימית! את לא שמעת? קיבלנו פרס! פרס!
שרדנו, רייצ'! שרדנו!"
היא מחייכת, תולשת את הקוקיה שלה וזורקת אותה לחול הזהוב.

"בואי" אני אומר, כורך את ידי מסביב לכתפה.
"לבית ההוא? ומה עכשיו? נת, מה נעשה עכשיו?"
"מה עכשיו?" אני נאנח. "נחיה, אני מניח. מה עוד נשאר לעשות?"

12-13.6.2004