"יששששששששש! גוווווווול!" צעק אבא כשהכדור של קבוצתו המועדפת
מצא את דרכו לרשתה של הקבוצה היריבה. עוד לא הבנתי מה יש כבר
לראות בכדורגל. פשוט חבורה של 22 גברים רצים עם כדור ומנסים
לבעוט בו. אף פעם לא אהבתי כדורגל... "לילה טוב אבא" אמרתי
וחכיתי במדרגות לשמוע תשובה אך היא לא הגיעה. בדרך לחדרי הקטן,
המקום היחיד יכולתי להיות מבלי שיפריעו לי חשבתי לעצמי "מדוע?"
למה תמיד כל החבר'ה בכיתה מספרים על אמא שתמיד קוראת להם סיפור
לפני השינה. "למה לי זה לא מגיע?" לפני שעניתי על התשובה לשאלה
הזו שחזרה על עצמה כל חיי מצאתי את עצמי במיטה.
למחרת בבוקר אמא העירה אותי בצעקות מהמטבח "ילד צא כבר יש לך
ב... ב... בית- ספר" פקחתי את עיניי, ריח צחנה שלט בבית. קמתי
מהמיטה ורצתי לעבר המקלחת כדי שלא אראה את אמא. אך בדרכי הקצרה
לשם במבט חטוף ראיתי את אימי... שתויה. ככה המורה אמרה לנו
שקוראים לאדם ששתה הרבה ללכוהול או משהו כזה. לאחר שרחצתי את
פניי וציחצחתי את שיניי במברשת שדוד אהרון קנה לי מיהרתי לצאת
החוצה מהבית.
האוויר בחוץ היה מזוהם ומסריח אך "העיקר שאני בחוץ" חשבתי לי.
התחלתי ללכת לבית-הספר ולפתע נשמעה צעקה: "רון, רון חכה לי".
זאת הייתה מיקי "חברה" שלי מהשכונה. "הבאת את שיעורי הבית
שלי?" שאלה. "כן הבאתי, תודה רבה." אמרתי לה. היא רק תקעה בי
מבט, חטפה את שיעורי הבית שלה שהיו בידיי והלכה. אני לא יודע
למה אמרתי לה תודה אך פשוט באותו הרגע שמחתי שמישהו מתייחס אלי
אפילו אם זה בצורה כזאת.
היום עבר בצורה חלקה בלי בעיות מיוחדות. חזרתי הביתה בשעה 1:40
כרגיל עם האוטובוס על קו 14. עליתי במדרגות הבניין לעבר ביתי.
כאשר הגעתי למעלה הדלת הייתה פתוחה לרווחה כאילו אורח חשוב
אמור להגיע. אך ברגע שעשיתי צעד אחד קדימה לעבר הדלת מצאתי את
אמא שוכבת על הרצפה בתוך "שלולית" ולידה בקבוק מזכוכית של
ללכוהול או בכלוהול. לקח לי מעט זמן להבין ש"השלולית" על ריצפת
הבית אינם ללכוהול אלא קיא של אמא.
הסתכלתי עליה, היא ישנה שנת ישרים ואפילו לא התעוררה כשגררתי
אותה. השכבתי אותה על הספה ונגבתי את פיה. התחלתי לנקות את
הריצפה בעזרת סמרטוט ישן שמצאתי במטבח. לא רציתי שאבא יחזור
ויראה את כל הלכלוך הזה. המראה היה דוחה ועוד יותר נוראי היה
הריח. חשבתי שאוכל להתרגל לזה אך כל פעם הדבר הגעיל אותי מחדש.
בשעה שניגבתי את הריצפה, בדיוק רגע לפני שסיימתי, אבא הגיע.

"אסור שאבא יראה את הסמרטוט, הוא עלול לכעוס" חשבתי לעצמי. אך
מאוחר מדי, אבא כבר היה קרוב לדלת הבית. מבלי לחשוב כמעט דחפתי
את הסמרטוט הספוג בנוזלים לתוך מכנסיי הג'ינס הבלויים שלי.
ההרגשה הייתה נוראית. הרגשתי איך לאט לאט מכנסיי נרטבות מהקיא
של אמא. "התכוונת לברוח שאתה עומד ככה ליד הדלת." אמר אבי.
"לא" עניתי לו בפחד כאשר הסתובבתי לעבר חדרי. "עצור קרציה
קטנה! מזה במכנסיים שלך? ברח לך?" הוסיף אבי בלגלוג. קפאתי
במקומי כאילו רגליי קובעו לריצפה בבטון. אבא הפנה את מבטו לעבר
אמא, עשה אחד ועוד אחד והחזיר את מבטו אלי.
"עוד פעם היא... הכלבה הזאת מבזבזת לי ת'כסף על שתיה" מלמל
לעצמו. "תוריד ת'מכנסיים שלך. מזה צריך להיות? אתה לא יכול
להתאפק!?" לפני שהספקתי להגיב אבא דחף את ידו למכנסיי ומשך
החוצה את הסמרטוט הרטוב. מבט של זעם עלה על פניו. "אז ככה
הא?!" מלמל. "תכופף עכשיו!" הוא צעק ודחף אותי על הספה בכוח.
"אני לא אעשה את זה עוד פעם אבא" אמרתי. נראה כי מילותיי לא
השפיעו עליו כלל כאשר לפתע הוריד את נעליו לקח אחת מהן והיכה
בי בחוזקה. הכאב היה בלתי נסבל, רציתי לצרוח אך שפתיי לא נעו
ולא זזו. השפלתי את מבטי מטה וטיפות קטנות החלו מרטיבות את ידי
ואת אצבעותי המשולבות לאגרופים זעירים.
אמא פקחה את עינייה האדומות הביטה לעברי ולעבר אבי פלטה גיהוק
קטן וחזרה לישון. שמעתי את אבא מתנשף מרוב מרץ. מכה אחרי מכה
אחרי מכה זה פשוט לא נגמר. הבטתי על הריצפה ולפתע טיפות דם
החלו נופלות אבל "ככה זה טוב" חשבתי לעצמי.
המורה אומרת שצריך להשקיע עד שייצא דם.