על ספסל מחוץ לבית העירייה, ישבו זוג קשישים. האישה - לבנת
שער, שמלה פרחונית, רגליים פסוקות ונשימה כבדה מעיפות, והגבר -
קרח, בחליפה מיושנת, כובע "גנגסטרים" ומקל הליכה. הם ישבו
צמודים כך שסיכה לא הייתה מוצאת את דרכה לעבור ביניהם. בין
נשימה לנשימה, הם הגניבו מבטים, אחד על השני, סתם כך, כי כבר
ארבעים שנה הם לא עברו חמש דקות בלי להביט אחד על השני. לבית
העירייה נכנסו זוגות, כדי לצאת יחידים בשביל החופש למצוא בן
זוג חדש - וסביר להניח, לחיות לנצח בלי לדעת שלשמאלך נמצא
הבן-אדם שימצא לידך ביום מותך או ביום מותו, ולדעת שהוא יודע
וחושב בדיוק אותו הדבר.

כשיש מישהו לשמאלי, אפילו משפחה או החברות הכי טובות שלי, אני
זורקת אליהם מבטים אילמים, סתם כך, ותופסת חזק בידם.
הציפורניים שלי נתקעות חזק בבשרם עד שנשפך מהם דם, והם צורחים
ונאבקים להשתחרר מהאחיזה, אך אני חזקה מהם, עד שאני עייפה
כל-כך שהאחיזה נשמטת והם בורחים כציפורים מהכלוב.

כשיש מישהו לשמאלי אני זורקת אליו מבטים אילמים, קצרים
ודחופים, כי כבר ארבע עשרה שנים אני פוחדת שזהו המבט האחרון.