זה היה ממש במקרה שהגעתי אליה באותו ערב.
לפני זה דיברנו שעתיים בטלפון וניסיתי לעודד אותה עד שבסוף
שמעתי ניצני צחוק, טון שמח ולא דכאוני. סיימנו בזה שלא נוכל
להתראות היום כי אני חייב ללכת לסבתא שלי, (כי ההורים שלי
מכריחים אותי) וכשאני אחזור זה יהיה כבר מאוחר כי היא תרצה
ללמוד למבחן בהיסטוריה שיש לה מחר ושרק עכשיו היא נזכרה בו.
"לא נורא", אמרנו שנינו ביחד, ומיד אחר כך פרצנו בצחוק משחרר.
באמת לא נורא, חשבתי, נתראה מחר בבי"ס, הדיכאון יעבור לה רק
מההקלה של אחרי המבחן בהיסטוריה. חשבתי, בנאיביות מוחלטת,
מסתבר.
חזרתי מסבתא שלי מוקדם יותר משחשבתי, היא לא הרגישה טוב ולכן
אבא החליט שניתן לה לנוח ונבוא לבקר שוב מתישהו השבוע. השעה
הייתה תשע בערב, וחשבתי שיהיה נחמד להפתיע את נועה ולקפוץ אליה
לכמה דקות, רק כדי לראות אותה. אולי גם כדי לנשק אותה ולהרגיש
את מגע שפתיה הרך וכדי להריח את ריח שערה המתוק מתגלגל בין
אצבעותיי הרועדות, בגללה... עצרתי בדרך וקניתי לה פרוזן
יוגורט, בטעמים שרק נועה אוהבת. חשבתי שאם כבר הפתעה, אז עד
הסוף.
עליתי אליה לדירה ואמא שלה פתחה לי את הדלת. אחרי דקה של שאלות
סתמיות על איך הלימודים ומה שלום המשפחה, שוחררתי מעול ההורים
שלה ופניתי ללכת לכיוון חדרה.
כשהתקרבתי לחדרה ישר שמעתי את צלילי "היהודים" המוכרים בוקעים
מתוך הרמקולים בחדרה. דפקתי על הדלת כמה פעמים אבל נועה כנראה
לא שמעה, ולכן המשכתי לדפוק חזק יותר, במשך דקה, מתחיל כבר
לפחד שאולי היא לא שם... אבל אז בדיוק היא פתחה לי את הדלת.

נועה עמדה מולי, לובשת בוקסר וחולצה שחורה, גזורה. כל כך יפה
הייתה, אפילו שהשיער שלה מנופח וחסר צורה, אפילו שעיניה נפוחות
מבכי ואפילו שהחיוך שלה הוא מלאכותי.
בהיתי בה, מהרהר, ואז התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, חיבוק ארוך
וחזק. לא רציתי להרפות ממנה לעולם, כל כך אוהב את הריח שלה, את
הקימורים שבגוף שלה, את שדיה נלחצים אל חזי, את פניה נשענות על
כתפי...

בפעם הראשונה שפגשתי את נועה, זה היה בים. הייתי עם חברים שלי
בחוף, יושבים על שמיכה דקה, קופאים מקור, שותים בירות ומעשנים
קצת סיגריות, אבל בעיקר - בוהים בבנות שעוברות מולנו, לפעמים
אחד מאיתנו ניגש אל אחת מהבנות, לפעמים הולך לו, לפעמים לא.
את נועה קלטתי מיד. ישבה לה לבדה, עם הגיטרה שלה, כשרגליה
נוגעות במים. אור הירח האיר בדיוק על פניה ועל שערה הבהיר,
ומיד התאהבתי בה. זה כל כך הצחיק אותי, שהחלטתי שאני חייב לקום
ולדבר איתה, להתגבר על הביישנות שבי (אני לא מאלה שמתחילים עם
בנות...) ולדבר עם היצור המופלא הזה שיושב 20 מטר מולי.
ובאמת, כבר אחרי דקה שהתחלתי לדבר איתה, הייתי מאוהב עד עמקי
נשמתי.  המשפט הראשון שהיא אמרה לי זה שהיא כל כך אוהבת את
הים, שהיא מסוגלת לחיות פה ולא להרגיש בודדה לעולם. ישר נפעמתי
מהדרך שבה היא דיברה, מהצורה בה היא הביטה בי והדברים שהיא
אמרה.

שאלתי את נועה למה היא בכתה והיא כמובן ניסתה להתחמק ואמרה לי
שהיא בכלל לא בכתה, היא סתם עייפה מרוב ללמוד. התעלמתי מתשובתה
ונתתי לה את הגלידה שקניתי לה בדרך. "קחי, משהו מתוק בשביל
לעודד אותך ולתת לך מרץ למבחן מחר", אמרתי ונתתי לה נשיקה על
הלחי. היא אמרה לי תודה והחזירה לי נשיקה מהירה, אבל שהיא לא
רעבה במיוחד, שאני יכול לשמור לה את זה בפריזר והיא תאכל את זה
כבר מחר. הלכתי לשים את הגלידה בפריזר וכשחזרתי הדלת הייתה
סגורה. פתחתי אותה בלי לדפוק על הדלת וראיתי את נועה מחביאה
משהו מתחת לספר היסטוריה שעל המיטה. שיחקתי את עצמי מתעניין
ולקחתי את הספר היסטוריה, בעודי שואל את נועה אם היא חושבת
שהיא מוכנה למבחן. ישר קלטתי את הכדורים שהיו על המיטה. קופסא
קטנה כזאת של בית מרקחת מפוצצת בכדורים לבנים קטנים. "כדורי
שינה", חשבתי לעצמי, ובשיא התמימות חשבתי שאולי נועה לא מצליחה
לישון טוב בלילות.
ישר שאלתי אותה מה פשר הכדורים, ולקחתי אותם בידיי, מסתכל על
העטיפה ועל מה שכתוב עליה. נועה ישר חטפה אותם ואמרה לי שאני
לא צריך להתערב בכל דבר.
נועה, נועה שלי, הילדה הכי מקסימה בעולם שלא תפגע בזבוב, ושלא
תעליב אף אחד גם אם היא מאוד מאוד רוצה, אמרה לי את המשפט הזה
ומיד שמה את הכדורים במגירה.

שנינו ישבנו על החוף, אני בוהה בנועה, נועה בוהה בים. "נועה של
הים", פלטתי בקול מספיק חזק שהיא תשמע, "ממש כמו בשיר, את נועה
של הים". נועה הביטה בי וחייכה חיוך מקסים וכובש. "אני סתם
נועה", היא אמרה לי וחזרה להביט בים. "סתם נועה שאוהבת להיות
בים."
מאז לא נפרדתי מנועה לרגע, במשך כמה חודשים חייתי את החיים הכי
מאושרים שיכולתי לדמיין אי פעם, כורך את עצמי אחריה, דואג לה,
אוהב אותה, משקיע בה, משגיח בה...

החלטתי לוותר לה על עניין הכדורים, אבל הכרחתי אותה להבטיח לי
שהיא לא תעשה משהו שיכול לפגוע בה ושאם משהו עובר עליה, שתספר
לי. היא הבטיחה מיד וכדי להעביר נושא נישקה אותה רכות על
שפתיי, כובשת אותי בקסמה תוך שבריר שניה קטן.

אני יושב עכשיו על חוף הים, רגליי נוגעות במים. אני מחזיק מכתב
בידי, מוכתם בדמעות, שלי. נועה שלי התאבדה, בלעה את הכדורים
שהחביאה וגררה את עצמה לים, מטושטשת מספיק בשביל לטבוע מבלי
להרגיש דבר... הלכה לי, עזבה אותי כואב ועזוב, בוחל בחיי,
עיוור מרוב אהבה.
"אהבתי אותך יותר מן הים", היא כתבה לי במכתב שהשאירה לי
בביתה, באותו ערב אחרי שהלכתי הביתה כדי לתת לה ללמוד למבחן
בהיסטוריה. "אהבתי אותך כל כך, אבל רציתי להיות בים, לתמיד",
היא המשיכה. "בכל פעם שתלך עכשיו לים, תדע שאני שם, שומרת עליך
מכל צרה, דואגת לך ואוהבת כל כך. אני מצטערת שבחרתי בו ולא בך.
כנראה שאני באמת נועה של הים"...