מה עושים כשהלב,
כשהלב שלנו כואב?
מדוע אנו צריכים בקרבות אנשים לאבד?
מדוע אין אנשים לכבד?
מדוע יש בכלל מלחמות?
בגלל זה נהרסות אהבות!
עם מלחמות אי אפשר לחיות,
ואף אי אפשר לקבל קצת כבוד...
מדוע כל זה קורה?
מדוע זאת אלוהים בורא?
מדוע ילדים צריכים לפחד?
מדוע הם מהבית פוחדים לצאת?
מדוע ההורים מפוחדים?
מדוע את ילדיהם בבית משאירים?
מדוע השלום עוד לא הגיע?
מדוע שחור ועצוב הרקיע?
מדוע יש לי כל כך הרבה שאלות בראש?
מדוע בחוץ יש אנשים בקושי שלוש?
מדוע עדין אני מפחדת?
מדוע אין בשמים קצת תכלת?
מדוע אין בארץ שמחה?
מדוע הכל נהרס במכה?
מדוע הפלשתינאים לנו זאת עושים?
מדוע הם הורגים חפים מפשע אנשים?
מדוע אני זאת כותבת?
אולי כדי שיהיה קצת תכלת,
אולי משהו מלא בתקווה,
משהו כמו האהבה...
מדוע כשיש מלחמות-
צריכות להתגייס גם הנערות?
מדוע במלחמות-
יש הרבה קורבנות?
מדוע מחבלים יש לא פחות?
מדוע יש הרבה אנשים במשמרות?
מדוע מזמינים אנשים למילואים?
מדוע יש הרבה פיגועים?
מדוע חיילים עצמם מקריבים?
מדוע כואב כל כך לשמוע-
לשמוע על פיגוע?
מדוע קשה קרובים לאבד?
מדוע עדיין כואב בלב?
מדוע אדם מסכן את חייו?
מדוע צריך להפסיד בקרב?
מדוע אין שלום בעולם?
מדוע כולם סגורים בביתם?
מדוע איני יכולה את השיר לגמור?
מדוע כבר אין בעולם הומור?
מדוע כבר אין בעולם צדק?
מדוע לנו אין שלג?
מדוע אין גדר מפרידה?
כמו בין הים ליבשה...
מדוע אני כל כך סקרנית?
מדוע אנשים עצובים מתוכנית?
מדוע האמת כל כך מרה?
מדוע לנו אין עזרה?
איפה אלוהים בשעת צרה?
מדוע יש פחות ופחות תקווה?
מדוע חיילים תמיד נהרגים?
מדוע בשביל המדינה את החיים מאבדים?
מה עוד אפשר לשאול?
מדוע מפחיד אותנו הכל?
מדוע הכל נעשה יבש?
מדוע פוחדים חיילים להתגייס?
מדוע המוות כל כך מפחיד?
מדוע לאנשים קשה דברים להגיד?
מדוע עדיין יש מלחמות?
מדוע כבר יש יותר קורבנות?
מדוע בכלל מתפללים לאלוהים?
מדוע קשים וכבדים הימים?
הלוואי שלא יהיו עוד מלחמות,
ויהיו בליבנו רק תפילות...




נכתב באפריל 2002 כשהמצב הבטחוני היה קשה יותר....