"ספר לנו על עצמך, אל תתבייש, כולם פה כמוך, כולם עברו את מה
שאתה עברת, אין לך ממה לחשוש, אנחנו כולם פה תומכים בך". אמרה
אורית, מגבשת קבוצת התמיכה.
"אממ...שלום, אני אליקים, פדרמן אליקים, ואני גאון לא שפוי"
הצגתי את עצמי, "יופי...התחלה טובה,ו....", זמזמה אורית מנהלת
הקבוצה, "ובאתי לקבל עזרה, כולם דוחים אותי, אנ'לא יודע מה
לעשות". אמרתי בזמן שזולגת דמעה מתוך עייני.
"פחחח, תראה ת'ילדון הזה, כמו איזה ילדה קטנה הוא מתחיל לייבב
פה".
אממ...אוי נו באמת, תראה, אליקים, אל תתייחס אליו, זה מרדכי,
הוא ממורמר על זה שהלכו לו עשרים שנה מהחיים בגלל איזה סוכנת
מוסד".
"מה אתה מצודד בו יא מסריח, תראה איך אתה נראה, כולך כמו איזה
ויברטור רוטט, והשפתיים ש'ך מנהיגות את החבורה,אה..עם השערות
המדלדלות שיש'ך מסביב אתה אשכרה נראה כמו כוס, אני במקומך
הייתי הולך לבית חולים, מנסר לעצמי איזה צמד צלעות מכל צד
והייתי מתחיל לרדת לעצמי, חוסך לעצמי טלפונים, בחורות, כסף,
הכי טוב תאמין לי, היית יכול לזיין את עצמך כל היום ולהפיג
לעצמך ת'שעמום, אבל מה...במקום זה אתה יושב בבית וחושב, או
למעשה לא חושב על עשרות אלפי ערבושים מסריחים, כאלו שמג"בניקים
מזיינים אותם בתחת כל היום ומאכילים אותם באלות כל היום". השיב
מרדכי בזעם.
"אתה מדבר עליי?! אני זה ששאף כל היום אורניום, פלטיניום,
מגנזיום, שבלוליום ועוד כל מיני גזים שיצאו מהתחת של הבוס
ש'ך,אה..אתה זה שיש לו סטייה, כמו ילד בן שש אתה, מצייר לעצמך
על הידיים, מה לעזאזל היה כתוב לך שם? אני אוהב את זה חזק
מאחורה? חחח...ותראה מה זה,באמת קיבלת אותה, אה..עשרים שנה
בפנים, חתיכת הומו". זה היה ייאסר, ייאסר, הופתעתי מהיחס המגן
שהוא נתן לי בהתחלה, חמוד הקשיש הזה.
"הלו! הלו! שקט שיהיה פה, אנחנו פה בשביל לתמוך אחד בשני, לא
שנהיה זה נגד זה, ייאסר, מרדכי, די! אנחנו לא פה בשביל לזרוע
מלח על הפצעים,די", אמרה אורית.
ובזמן שייאסר ומרדכי שמו זין על אורית שמתי לב שישב לו בצד אדם
שפוף ששיחק בכלי מלחמה מלגו ומפליי מוביל.
"איי שוט יו דאון! באנג באנג! איי דוואי פולי צוואי, יה גורנה
מישטה פונז אוגנה זייפלוך! אני הוא שליט העולם הכל יכול, אני
הוא דולפי האיום, חה חה חה, מי יכול עליי,אה?!...מי?!..מי?! מה
אתה מסתכל?! יא שפיכן, אני עוד אאכיל אותך שמן רכבות! אני
אאכיל אותך גז מקלחות, יא גרונישטול, פוי זוואי איכסה". אמר
הגבר ששיחק בצעצועיו.
"אדולף! במקום לעזור לו אתה מקשה עליו?! אדולף! על מה דיברנו
אתמול? תשחק בשקט ואני אביא לך גרבר, גבר בטעם מסטיק, כזה כמו
שאתה אוהב". אמרה אורית.
"לא רוצה ולא רוצה" השיב אדולף, "אדולף, רק תתרכז ותרגע", אמרה
אורית. "לכי קיבינימאט את והקבוצה המטורללת שלך, אני רוצה
שוקו, שוקו ולחמנייה, וכדאי לך שהלחמנייה תהיה מהתנור של
הגזים! אני אוהב את זה מחניק!" השיב אדולף, "טוב, אבל בתנאי
שתעזור לחברינו החדש לקבוצה, אליקים", ניסתה לשכנע אותו אורית,
אדולף מצץ לעצמו את האגודל והנהן בראשו מטה מעלה.
אחרי כל מה שעשיתי, חשבתי שקבוצת התמיכה הזאת תהיה משהו חיובי
בשביל להחזיר אותי למסלול חיים נורמאלי, אבל זה היה נראה רחוק
מזה.
"אז מה, אני רואה שאתה לא מתלהב מהמקום,אה...גם אני הייתי ככה
בהתחלה, אבל יעבור לך, בסוף אתה תלמד להיות עצמך פה, אתה לא
תתבייש, ראית איך התנהגתי מקודם? אני כבר לא אכפת לי מאף אחד,
אני פשוט מתגעגע לנוסטלגית הילדות שלי, וכמו ילד קטן, כולם פה
על השרץ שלי", אמר אדולף.
אלוהים ישמור, טוב, הבנאדם הכחיד כמעט דת שלמה, לא ציפיתי ממנו
לקצת שפיות זמנית, אפילו יש לו עדיין ת'שפם הזה של צ'רלי
צ'פלין, מה לעזאזל הוא חושב לעצמו?! אנחנו בשנות האלפיים, אבל
שיהיה.
"תיקחו רבע שעה הפסקה ותחזרו לחדר, אני רוצה אתכם מרוכזים
לתרגיל הבא שהכנתי לכם". אמרה אורית.
התאספנו במסדרון שליד החדר, "בואנה, עכשיו שאני חושב על זה,
אולי אני אלך באמת לנסר לי איזה כמה צלעות, אני מסתכל על עצמי
במראה, אח...אילו שפתיים חושניות יש לי, אשכרה כמו מוצצת אני
נראה". אמר ייאסר. "בוא, אני אנסר לך אותם, חה חה חה, ואח"כ
אבשל אותם בגזים תוצרת הכור של מרדכי, אחלה כור יש לו שם, כור
היתוך, מרוב שהוא אוכל בתחת נשרפו לו כבר כל השערות בשושנה
שלו...בשטרונגול שלו, יה יה גוט יה פרויין זייך! אני אוהב
לחרמן את עצמי, איפה אני ואיפה דודי בלסר, הוא קטן לידי, חתיך
שכמוני". השיב אדולף.
הפסקתי להקשיב לשיחה המטופשת הזאת, לעזאזל! מה הולך פה?!
אלוהים יחוס עליי ועל מעשיי, פליז!.
"גלינג גלונג חמודים שלי, בואו, הכנתי לכם תרגיל משהו משהו",
אמרה אורית ונכנסו אחריה לחדר, "אני מקווה שכולכם התרעננתם
קצת, אני נורא מתרגשת, לראשונה שאני מכינה תרגיל בעצמי, לקחת
כולם אוויר, ולנשוף, לשאוף...ולנשוף, לשאוף ולנ...מרדכי! מזה
הגועל נפש הזה?! התכוונתי לעשות את התרגיל הזה דרך הפה, לא דרך
פי הטבעת שלך", אמרה אורית בכעס, "עזבי אותך מאמי'לה, תני לו
להוציא קצת גזים מהכור שלו, זה מחרמן אותי", אמר אדולף, "אויש,
אני לא יכולה בלי העזרה שלכם, תהיו איתי לכמה רגעים, תתרכזו,
תחושו את הרוח שעוברת דרככם...", מלמלה אורית, "ס' אמו יא
חושרמוטה את והזיוני מוח שלך אינעל באבון, אני הולך מפה!", צעק
ייאסר.
ייאסר ברח מהחדר, אדולף העביר מבט משועמם וחזר לשחק בכלי
המלחמה שלו ומרדכי הלך למזגן ושאף ממנו קצת, נשארנו אני ואורית
בלי שום מעש, יושבים שנינו במרכז החדר, מסתכלים אחד על השנייה,
"זה בסדר אליקים, אל תתרגש, אני כבר התרגלתי לכל הבלגן הזה,
העיקר שהם מוציאים פה את זעמם ומפסיקים להרוס את האנושות כולה,
בשביל זה הם פה, בשביל שהם יוכלו להירגע קצת, זה כמו מן תרפיה
כזאת המקום הזה, תסתכל על אדולף, איך הוא נהנה עם כלי המשחק
שלו, תסתכל על מרדכי...אין מה לעשות, לא שפויים
שכמותם...אה?..אמממ..אגב, לא הספקתי להכיר אותך אדון פדרמן, לא
שוחחנו עליך עדיין, על מעשיך ואיך הגעת עד הלום", אמרה אורית,
"זה בסדר, אנחנו לא חייבים לדבר על זה", השבתי לאורית, "הלו,
אליקים, אתה חייב לדבר על זה, בשביל זה אתה פה, אני אוזן קשבת
בשבילך, אני פה איתך, אל תתבייש, שפוך את ליבך", אמרה אורית,
"אבל תביני אותי, טוב? רציתי קצת שמחה בחיים...תבטיחי שלא
תצחקי עליי?", השבתי, "קדימה אליקים, אני איתך, קדימה", אמרה
אורית.
אני לא יכול להמשיך לשבת ככה בחוסר מעש, מה אני עושה? מה? אני
חייב לעשות משהו, לא נשאר לי זין מרוב גירבוצים, מה אני עושה?
מה? כמה שאלות, אה? כמה שאלות אני שואל את עצמי? אני חייב
לעשות משהו, אני חייב שיהיה לי משהו, אני חייב כסף, כוח,
עוצמה, שיהיו לי אנשים, בחורות, חופש תעשייתי, אבל מה אני
עושה? יושב ומגרבץ, די!.
אני קם מפה והולך לעשות משהו, להקים משהו, אני הולך...קם
והולך, כמה כסף יש לי? כמה? מספיק בשביל ללכת לי לאי שם
באפריקה למצוא לי מקום משלי, פיסת מדבר קטנה ושקטה ששם אוכל
להשתקע לי.
אני אורז ת'מזוודות, דוחס כמה שאני יכול, קם והולך, נוסע לי,
כרטיס אחד הלוך, אין לי חזור, אני נוסע לי לחבל אנטילופה בהרי
השמאלץ שבדרום מזרח אפריקה, המקום הכי נטוש שיכלתי למצוא,
מקווה שיהיה טוב.
בשביל התענוג עליתי על מחלקת עסקים, החלטתי לפנק את עצמי קצת,
יכול להיות שתעבור עליי תקופה לא קלה עכשיו אז אני מנסה להכניס
לי לחיים קצת אופטימיות.
הטיסה המריאה, מחכה לי שש וחצי שעות טיסה עד לנמל התעופה של
ווינטר סיטי, אני מסתכל ימינה שמאלה, מנסה למצוא תעסוקה, אנ'לא
יכול להרדם, קלטתי באחד הכסאות הקדמיים של המחלקה בחורה
יפיפיה, שיער ברונטי, עיניים כחולות בוהקות, מחשוף בולט וחזה
מרשים, והתנוחה הרגילה...רגל על רגל, זאת התעסוקה היחידה
שמצאתי לעצמי במהלך הטיסה, להסתכל עליה.
"הופ'לה, תראו מה הולך פה, כדאי שתחביא את החבר שלך שקפץ לך
מבין הרגליים, גברים...אתם...חבורת חרמנים".
ניערתי את ראשי, הסתכלתי בין רגליי, וניסיתי להסתיר את המבוכה,
"זה בסדר, אני מבינה אותך, אז אתה קצת מיוחם, ביג דיל...פעולה
נורמאלית של הגוף, שטויות", אמרה האישה שישבה מאחורי,
"אממ..כן, כן, אה..נעים מאוד, ג'רמי, פדרמן ג'רמי", השבתי לה
וניסיתי להפיג את מחשבותיי מהבחורה הברונטית שגרמה לי למבוכה
הזאת, "בהחלט נעים, נעים מאוד, בריטני, לוי בריטני, שהשם לא
יבלבל אותך, אני יהודייה אמריקאית, אמנם זה נשמע כמו שם של
כוכבת פורנו אבל אני אשמור לעצמי את המחמאות, תודה!". אמרה
בריטני.
היא קצת מטורללת חשבתי לעצמי, מה עובר עליה, ממתי בחורות
מתחילות לדבר ועוד מציגות את עצמן בפניי בחורים שלא שמים לב
שהזין שלהם עומד בפומבי!?, אבל שיהיה, אם כבר, אז כבר.
"אז מה יש לך לחפש בווינטר? שומם שם, לפי מה שאני שמעתי
בעקרון, רק חול וחול וצוקים מאיימים?", אמרתי, "אני
יודעת...וואללה לא חשבתי יותר מידי למען האמת, אני בחורה שלא
חושבת יותר מידי קדימה, אורזת מזוודות ונוסעת, מה שיהיה יהיה,
אני מחפשת קצת שקט, חופש, אני דווקא חושבת שאתיידד לי שם עם
השבטים הרבים שיושבים באזור, שבט הקאפולו המפורסם שבין השבטים,
המנהג הידוע שלהם זה שהם מזיינים בלי הפסקה בגלל שכל בנות השבט
שם נהיות עקרות אחרי הלידה הראשונה שלהן, אז יאללה, אני
ליברלית, חופשייה, אנטי פמיניזם, אביא לי איזה ילד כושי לעולם
ואזדיין כל עוד נפשי חפצת בי, אבל מה שהכי מושך אותי זה
הכושונים האלה, אין בארץ הרבה כאלו, אז זה גם גורם לי לטוס,
נראה מה יש להם להציע, אח...החיים הטובים,אה...כמו ילדי
הפרחים, שנות השבעים, סקס חופשי, סמים ומנגינת חצוצרות עץ
במבוק, איט איז גונה בי אה פאקינג פאראדייז!", אמרה בריטני
בהתלהבות.
אלוהים ישמור עליה ועל כל הבחורות של שנות השבעים, היא בהחלט
מטורללת, אבל שיהיה, כל הבחורות ככה נראה לי, מאחורי מעטפת
הקשיחות שהן משדרות, רגל על רגל עאלק, בטח הסנה בוער לה שם
למטה, הברונטית הזאת...אני ממשיך להסתכל עליה, וברטיני ממשיכה
לבלבל לי ת'מוח על אפריקה, בחורות, כושים, ילדים קטנים וסקס.
"טוב אולי בא לך לסתום ת'פה, קצת שקט בכיית זום זום, עשית לי
חור בראש ואנחנו כולה שעה וחצי טסים", אמרתי בזעם, "טוב טוב,
מצטערת, כזאת אני, פאקה פאקה, סורי, פורגט איט", אמרה בריטני
והוסיפה מבט נפול, "טוב דברי, נו...אבל במינון קצת יותר נמוך,
את יודעת, מילה אחת בשתי דקות, בלי יותר מידי כאב ראש, אני
מבין אותך, קצת לחץ לחיים חדשים, זה בסיידר, דברי", אמרתי
ושמתי לב שהיא העלתה חיוך קטן על פניה, "יו אר דה מן יו
מאדרפאקר, אני אוהבת אותך, גיחי גיחי, חמוד", אמרה בריטני
בהוסף מבט חושני.
עצמתי עת עיניי, התעלמתי...
"פאראדייז! פאראדייז! איטס גונה בי אה פאקינג
פאראדייז!"...אוי,סליחה שהערתי אותך, אמרת כל שתי דקות, לא?,
אמממ...אופסי, טוב, אעביר את זה למינון של עשר דקות, יש הסכמה?
יופי, קאפיש", אמרה בריטני". לעזאזל...שנגיע כבר, אמרתי לעצמי
בלב.
"טיסה שש שלוש שבע מתל אביב לווינטר סיטי עומדת כל שנייה
לנחות, אנא הדקו חגורות ושתהיה לכם שהייה נעימה", אמר הקברניט,
וכהרגלם של הישראלים נשמעו מחיאות כפיים, אפילו במחלקת העסקים,
המטוס נחת ויצאנו לרחבי הטרמינל.
"בואנה, אח שלי, צ'מע...אני יודעת שהצקתי לך רוב הטיסה, חפיף
חליק, לט מי דו יו אה פייבור, קאם אפטר מי", אמרה בריטני, היא
לקחה אותי אי שם בנמל התעופה לשירותים צדדיים, עשתה בי שמות,
פירקה לי את הצורה, ועשתה כל העולה על רוחה אפילו בלי לשאול
אותי, "טוב אני מצטערת אם נבהלת קצת, אבל הרגשתי חייבת לעשות
את זה פעם אחרונה עם ישראלי לפני שאני נותנת את עצמי לכושונים
האלו, סולח לי? קאפיש? יופי, כאן דרכינו נפרדות, לך לך אל
האופק של האנטילופה ואל תשכח אותנו הישראליות,אה..ווי אר דה
מוסט ביוטיפול גירלס אין דה וורלד, דונט יו סינק סו? אני יודעת
שאתה חושב ככה, הצעצוע שלך די התרגש שהוא הרגיש את חום גופי,
אני יודעת, אז שיהיה לך אחלה חיים, סי יו! ביי ביי", אמרה
בריטני ונעלמה כלא הייתה.
שעת ערביים, עליתי כבר מספיק טרמפים לכיוון חבל אנטילופה, אחרי
הכול, אני לא רוצה לבזבז יותר מידי כסף שאצטרך אותו בשלב מאוחר
יותר, הנהג אמר לי שהוא ייקח אותי הכי קורב שהוא יכול למקום
יעדי, התאהבתי באנשי המקום, דוברי אנגלית שוטפת לגמרי, הרוב
לפחות.
"היי מיסטר, דיס איז איט, יו אר אין דה אנטילופס מאונטנס", אמר
הנהג, הודתי לו על הדרך הארוכה שהוא חסך לי ונפרדתי ממנו
לשלום.
אני עומד לבדי, לבד, ניצב מול השקיעה של הרי האנטילופה, אני
ושתי מזוודותיי הכבדות מלאות הזבל שהבאתי איתי עד הלום.
טוב, מה אני עושה עכשיו, יופי, הגעתי לפה, אז? מה אני עושה, מה
אני עושה, טוב, את הלילה הזה אני צריך לקצת מנוחה אני
חושב,לא?, שלפתי את האוהל שהבאתי איתי, חמש דקות הרכבה לפי
הוראות הצרכן הפכו לחמישים דקות של מקלות מתפרקים, אחרי שהאוהל
היה כבר מוכן, סימנתי לעצמי מן עיגול טריטוריה כזה מסביב,
פרסתי בפנים את השק שינה הגרמני שלי ונשכבתי לי.
"בוגה בוגה, אוגו מוגו פה פקולו, או אי קמוטו...".
מה לעזאזל מטייל לי מחוץ לאוהל?! מי זה בן המיעוטים הזה?!,
"הלו! אתה לא רואה שזה שטח פרטי?! טוס מפה, טוס! כושי מניאק,
תן לישון בשקט", אמרתי בזעם, ס' אמק הברברים האלה, אני יוצא
החוצה מן האוהל,תופס לכושון בין הרגליים ומכניע אותו, "לא
לימדו אותך נימוסים כשהיית קטן? אה?", הוספתי על זעמי.
מזה?! מה לעזאזל מתקרב לפה, עוד שלושה כושים באים אליי מהאופק,
שיט, שיט. "הלו! זימבאבואה! זה שטח פרטי, לכו מפה, אחד שיעז
להיכנס למתחם האוהל שלי יצטער על זה", צעקתי לעברם, הם התיישבו
על אדמת השטח, נראים מדברים, דנים ביניהם על משהו, לפתע אחד
מהם קם לעברי..."צ'מע...אחי, אנחנו לא רוצים בעיות, קח כבשה
ותביא לנו את ישמעאל, מסכן הוא, הוא קצת מפגר, טעה בדרך, תן
לנו אותו וקח כבשה, יודע מה? קח גם שטר מאתיים של אפיזודה, שזה
שווה הרבה פה בסביבה, קח, הנה...", אמר בן השבט, ואני חושב
לעצמי, עד כמה אנשים יכולים להיות מטומטמים? כאילו מה, אני
מקבל פה כסף על כלום, מזה לעזאזל, "טוב לעשות איתך עסקים אח
שלו, אם בא לך, קפוץ לאיזה אתנחתה בשבט שלנו, תמשיך פה ישר
בשביל, פניה שביעית ימינה, אתה מוזמן, ו...מצטערים על הבלגן,
זה לא יקרה שוב", אמר שוב בן השבט ונעלם עם אחיו מן השטח.
ואני מביט במבט המום, מסתכל, לא מבין, לא מאמין שכל זה קרה,
נכנסתי לאוהל, נשכבתי על השק שינה, ועצמתי את עיני.
אני קם לי בבוקר, שותה כוס קפה עם סיגריה, מה יש לי לעשות
היום? כלום, איזה יופי, אשב לי ולא אעשה כלום, לפתע אני שם לב
שכבר כמעט לילה, קיבינימאט, כל היום ישבתי ולא עשיתי כלום,
איזה כיף לי, ואני אפילו לא עייף, טוב אני חייב לצאת לסיבוב,
לקחתי איתי את תרמילי ויצאתי, זכרתי שבן השבט הזמין אותי אליו,
אבל בשעה כזאת? נו טוב, שיהיה, אולי הוא ער, אני הולך והולך,
מריח את החופש שמסביבי ואת המרחבים העצומים הזה שהעולם מכיל
בתוכו, איפה לעזאזל הייתי עד היום...
הגעתי לשבט, הכל היה שומם, רק חושך וכמה לולים מבוץ ועץ היו
שם, אני נכנס לאחד מהם, מזיז את רעיית הבד, נכנס פנימה, ולמראה
עיניי מחזה מצמרר, "פאק! בריטני! את באמת מזדיינת איתם!",
אמרתי בהתפעלות, מרוב ההלם שהיה מסביב בריטני ובן השבט היו
חסרי מילים, "אממ...אח שלו, זאת אישתך? למה לא סיפרת לי, אני
מצטער אחי, שיואו, צ'מע גבר, היא פשוט נכנסה לי לאוהל, אז
ניצלתי ת'מצב, כמה בחורות כוסיות כבר עוברות פה, אני מזה
מצטער, איך אוכל לפצות אותך? אני יודע שזה מסובך, תן לי להסביר
לך, או שלא, טוב תראה...קח אותה, קח עוד שטר מאתיים של אפיזודה
ותלכו, זה כל מה שאני יכול לעשות, ויודע מה?, קח עוד כבשה
לאוסף, תקים לך איזה עדר, תהיה רועה צאן, הנה, קח, תהנה,
ותשמור על עצמך, טוב לעשות איתך עסקים ומצטער על כל הבלגן, זה
לא יקרה שוב", ואני, מסתכל המום, בריטני מסתכלת עליי המומה,
אנו חסרי מילים ומעשים כרגע, שנינו יוצאים מן הלול והולכים
לכיוון האוהל שלי, אל שטח הטריטוריה שלי, אנו עדיין חסרי מילים
על מה שקרה לא מזמן.
"יש לי רעיון, את תזדייני עם כל השבטים פה, אני אצוץ באמצע
הלילה, והם ישלמו לי כסף ויתנו לי כמה כבשים בנוסף, על הדרך
אני אחטוף איזה כושון דביל, אקח אותו אלינו, ובזמן שהם יתחילו
בחיפושים הם ימצאו אותו אצלנו בשטח, וישלמו לנו תמורת זה
שנחזיר להם אותו, צריך לנצל את המצב הזה, לא נראה לך?, כאילו
תראי עד כמה אנשים טיפשים יכולים להיות, אסור לנו להיות טיפשים
כמוהם, אם כבר, אז כבר, בואי ננצל את תמימותם, הם לא מבינים
מהחיים שלהם בכלל, נוכל להשתלט פה על כל האזור, בריטני, בואי
נלך על זה, מה את אומרת? גם ככה באת לפה בשביל להזדיין, אז מה
'כפת לך, יאללה, אנחנו יכולים לעשות פה משהו מטורף, את איתי?,
שאלתי, "כאילו מה אתה חושב שאני?, זונה?, למרות שלכושים האלו
יש מה להציע, כן?, אבל מזה צריך להיות היחס הזה, בסך הכל שכבתי
עם אחד וכבר אתה עושה אותי זונה?, טוב בעצם, קיבלת על זה כסף,
בואנה! אתה הסרסור שלי! אני זונה! ועזאזל, גאד שיט יו
מאדרפאקר! איי קנט בליוו איט! איי אם אה פאקינג פרוסטיטוט,
ושאני חושבת על זה, למה לא?! כיף לי, אני חופשייה, אף אחד לא
אומר לי מה לעשות, שילכו לחפש כולם, איי אם אה פאקינג
פרוסטיטוט, יה!, יאללה, ג'רמי, בוא ניגש לעבודה". אמרה
בריטני.
ואני יושב לי ומחייך, מסתכל עליה, עליהם, על העולם הדפוק הזה,
זאת ההזדמנות שלי.
כעבור חמש שנים -
כל שבטי חבל אנטילופה נשארו מרוששים, כל רכושם שלי, הגדלתי את
הטריטוריה שלי, הם היו צריכים כסף מפני שלא נשאר להם כלום, לא
הייתה להם עבודה, כל הכבשים שלהם שלי, לא היה להם מה לאכול, כל
החיות שהיו בשטח שלהם עכשיו נמצאות בטריטוריה שלי, לא היה להם
ממה לשתות, כל הנחלים ומקווי המים שהיו בשטח שלהם עכשיו אצלי
בטריטוריה.
זיינתי גם אני את בריטני, הבאנו שני ילדים לעולם.
כעבור חמש עשרה שנה -
הקמתי מן ארץ קטנה בחבל אנטילופה, נכסיי גלשו גם לווינטר סיטי,
ולערים שמסביב, הכל היה בשליטתי כמעט, ובריטני...ממשיכה
להזדיין, לא אכפת לי ממנה, אני הבאתי אותה עד הלום, לא ההפך,
אלוהים ישמור כמה זה קל, כמה זה פשוט, לא חשבתי זה יהיה ככה,
אני גאון הדור, שאני אהיה בריא.
כעבור שלושים שנה -
חבל אנטילופה ווינטר סיטי שלי, הקמתי משפחה שהתמזגה עם אנשי
המלוכה של גרנפילד, אני יושב בראש, כולם תחת חסותי, אני מנהל
את העניינים, החזק שולט, הבן שלי, עמרי, שחונך על ידי, קיבל את
מעלותיי וכשרונותיי, הוא מייחצן אותי והקים רשת של בית זונות
בכל רחבי דרום מזרח אפריקה, "דה האוס אוף פרוסטיטוטס" קוראים
לעסק, זה מגלגל מיליוני אפיזודות בחודש, ומליארדים בשנה.
כעבור ארבעים וחמש שנה -
מלחמות אחים פורצות, אנשים הורגים אחד את השני, אנשי העם הפשוט
הגיעו לפת לחם, אנשי העשירון העליון חיו חיים יפים ורגילים,
החלו להיווצר שכונות מצוקה, סמים, אלכוהול, זונות שורצות בכל
מקום, "דה האוס אוף פרוסטיטוטס", התמוטט, איידס משתולל
ברחובות, כנופיות רחוב משתלטות על העסקים, עסק ביש.
"אתה קם, לוקח את הדברים שלך חתיכת בנזונה! עף מפה כלא היית,
אתה והמשפחה המזורגגת שלך, הכל היה טוב לפני שהגעתם לפה,
אתם...אנשי העיר הגדולה, אני נותן לך יומיים להסתלק, לא רוצים
לראות את הפרצוף שלך באזור, לא רוצים יותר לראות דיוקנאות שלך,
ודגלים שלך בכל הרחובות, זה הסוף שלך, אנשי פה אוכלים דם,
אוכלים זבל, והכל...בגללך ובגלל האישה השרמוטה שלך, בריטני
הזאת, חתיכת זונת צמרת, זה לא כוס שיש לה בן הרגליים, זה חתיכת
מכתש! תעופו מפה!", אמר לי אדמונדו בעודו מכוון לי אקדח לראש,
אדמונדו, מנהיג מרד העם השלישי ואחיו של מנהיג המרד הראשון ובן
לשבט הקאפולו המפורסם.
אספתי את דבריי, לקחתי את משפחתי, ועלינו על המטוס הראשון
בחזרה ארצה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.