מאז שהייתי קטנה, תמיד חלמתי על הדברים שרציתי שיקרו. הייתי
מתרכזת חזק, מתחילה לתכנן את החלום כשאני עוד ערה, ואז הייתי
נשאבת פנימה לתוך שינה מתוקה עם כל  האנשים והדברים האהובים
עלי. היה לי כל כך כיף בחלומות האלה שכמעט תמיד נשארתי בהם
יותר ממה שצריך, ולא היה אכפת לי אם ומה יהיה המחיר שאדרש
לשלם.  
ההרגל הזה ליווה אותי גם כשגדלתי. המשכתי לאחר לבית ספר ולצבא
ולפגישות עבודה. המשכתי לברוא את החיים הכי טובים בחלומות שלי,
ובגלל שכל מה שרציתי בעצם כבר קרה, לא היתה לי שום סיבה
להתעורר.

הרצף המבטיח הזה בחיי נשבר כשהחלטתי שאני רוצה לכתוב. בהתחלה
הכל נראה כרגיל. חלמתי שאני כותבת ספר יוצר דופן בשנינותו
ומקוריותו, רומן אקטואלי עם טוויסט של מדע בדיוני, משהו שהרבה
מבקרים שחוטאים בכתיבה שאלו את עצמם איך הם לא חשבו על זה
קודם.
הביקורות היו באמת מדהימות והספר נמכר כמו מים מינרלים בהרעלה
של המוביל הארצי. הייתי בדיוק באמצע חתימת חוזה לתרגום של הספר
לעשר שפות כשהתעוררתי. לא יודעת מה העיר אותי, אבל לא הצלחתי
לחזור לישון. נשארתי עם עיניים עצומות במיטה, ניסיתי לדמיין את
אירוע ההשקה של הספר עם החתימות והכל, אבל כלום. נעלמה לי
לגמרי התמונה, נעלמו לי כל הדמויות, אפילו את עצמי לא הצלחתי
לראות. אחרי שעתיים התייאשתי וקמתי. היה לי מצב רוח רע כל
היום.

מאז לא חלמתי. אני מפחדת שאני לא אחלום יותר. שאני אבלה את כל
החיים שלי בערנות ריקנית בלי להגיע לשום מקום ובלי לבוא על
סיפוקי לעולם.
ניסיתי לחלום על הפתרון. ספק ראיתי, ספק העליתי מנבכי הזכרון
תמונה של עצמי יושבת בלילה מול מחשב, לחמניה עם נקניקיה מטפטפת
חרדל וקטשופ על הרגליים שלי ואני מתקתקת על המקלדת כאחוזת
דיבוק. לא יודעת מה כתבתי, לא יודעת מה קרה עם מה שכתבתי,
ואחרי חצי שניה בערך התנדף לי גם קצה החוט הזה. התעוררתי עם
הבנה מאוד גדולה. או שאני אכתוב, או שלא יהיה לי שום ספר.

מאז שהחלטתי לכתוב, אני קמה כל בוקר בשתיים בצהריים ולא עושה
כלום כל היום. יש סביבי המון מובטלים, באמת, גם מפוטרי היי-טק
וגם כאלה שיושבים מתחת לבית שלי ומבקשים שקל ממי שעובר, ככה
שזה לא נראה חריג שאני לא עושה כלום כל היום. מדי פעם אני גם
מצליחה לארגן לעצמי איזה סידור לעשות.
אתמול למשל, נסעתי לצומת בילו להחליף את המכשיר להורדת שיער
שקיבלתי מתנה מהמשרד במסיבת פרידה לכבוד הפיטורין שלי. אם יש
דבר אחד שאין לי זה שיער על הרגליים. גבות כן. בית שחי כן, כל
השאר. אבל אין לי מה לעשות עם מכשיר אפיליידי והייתי צריכה
בדחיפות טלפון אלחוטי, כדי שאני אוכל לענות לטלפון ולהמשיך מיד
לישון בלי לצאת מהמיטה. מאז שהחלטתי לכתוב, התחלתי לענות
לטלפונים של הבוקר. שמתי לב שהשיחות האלה מגרות לי את הדמיון,
וזה גורם לי להיות לחשוב שאולי אם אענה, יחזרו אלי החלומות
ואני אוכל לחזור לחיים המוצלחים ולקריירה המבטיחה שלי עם
הספרים.

לקח לי יותר משעה להגיע לסניף של בסט ביי בצומת בילו, עוד חצי
שעה להחליט על הצבע של הטלפון (בחרתי שחור. היה חוץ מזה רק
כחול כהה מעורבב עם שחור, שהיה לא לפה ולא לפה) ולפטפט עם
ראובן, מישהו שהיה איתי בצבא, בתל-נוף, שזה ממש מטר מצומת
בילו. לא ראיתי אותו יותר מעשר שנים.
הוא שאל אותי כמובן מה אני עושה, ואמרתי שאני כותבת ספר. הוא
מאוד התפעל, וזה החמיא לי, למרות שאף פעם, ובטח לא עכשיו, לא
היה לי אכפת מה הוא חושב עלי. פתאום עלה לי לרעיון להתרכז
בדמות שלו, אולי היא תביא לי פלאשבקים מהצבא, וזה יחזיר לי את
החלומות. התרכזתי בראובן כל הדרך הביתה, שעה ורבע נסיעה בערך.
נסעתי בכביש עוקף רמלה ונזכרתי שראובן היה העוזר של השלישה
ושהיה לו רומן עם אורלי הפקידה של השלישה ושהיא נכנסה להריון
ממנו בצבא. לא ידעתי מה היא עשתה בסוף עם הילד ולא מה קרה
ביניהם בסוף, זכרתי שהשלישה היתה חולת אסטמה ושאורלי גרה
בכרמיאל, אבל כלום בקשר לראובן. היו חסרים יותר מדי פרטים
בתמונה הזאת ולא הצלחתי להעלות שום דבר חדש, אבל ממילא משהו
במגעים של הטייפ של האוטו התקלקל, אז לפחות לא השתעממתי כל
הדרך הביתה. היתרון הגדול שלי זה שאני בנאדם אופטימי.

לפני כמה ימים היה לי רעיון מהפכני. הלכתי לישון אצל ההורים
שלי. ההורים שלי גרים עדיין בבית שבו גדלתי בתור ילדה, וזה
המקום שבו ישנתי הכי הרבה בחיים שלי, וחלמתי הכי הרבה חלומות.
ירשתי את התכונה הזאת של החלומות מאמא שלי, אבל אמא שלי לא
עושה עם זה כלום. היא עובדת בבנק.
ההורים שלי לא היו בבית. הם טסו לחתונה של קרובת משפחה רחוקה
בקנדה, שעמום המוות של כל מיני דיבורי נימוסין עם דודים קנדיים
שהם לא פגשו אף פעם.
נכנסתי למיטה הישנה שלי, עם הפוך הסינטטי ושני מזרונים שהיו
פעם של ההורים שלי, אחד על השני.  המיטה הכי רכה ונעימה ועושה
כאבי גב שיכולה להיות.
היה קיץ והפעלתי את המזגן, התכרבלתי חזק מתחת לפוך וחיכיתי.
לא הצלחתי אפילו להירדם, שלא לדבר על לחלום. קראתי קצת חוברות
"מסע אחר" ישנות וניסיתי עוד פעם. כלום. לא עצמתי עין כל
הלילה. בבוקר קמתי מהמיטה והלכתי לישון בבית.
אחר כך הסתבר שאמא שלי נורא סבלה בקנדה, אז היא חלמה שהיא
בבית, ובגלל שאצלה הכל עדיין עובד כמו שצריך, היא תפסה לי את
המיטה ולא היה לי נוח לישון.

החלטתי ללכת למומחה. הוא אמר לי שאם אני רוצה לחלום, אני צריכה
להפסיק לעשן גראס. בלילה חלמתי שאני מפסיקה לעשן. זה היה סיוט
נוראי. חלמתי שיש לי חלומות אבל אני לא מצליחה לישון, ואני
מסתובבת עם עיניים פתוחות בתוך חלום בלהות שאי אפשר להפסיק.
התעוררתי מזיעה ורועדת בחמש וחצי בבוקר, בלי שום פתרון בקצה
האופק, והלכתי לאכול פול אצל הסורי.