אבא זרק את כל המכתבים מהכספת השחורה, כל אותם כתבי אהבה
וגעגוע ששלח לאימי במלחמת יום הכיפורים. אבא זרק אותם לאח
הבוערת. ובין צרחה של מילה שרופה לבין דמעה מתאדה, שמעתי בחדרי
ג`ון לנון שר תנו סיכוי לשלום.
באותה שניה בדיוק של פיזמון חוזר אבא ירה כדור בראשו וזה היה
הרגע בו הבנתי שהשלום מעולם לא יגיע למחוזותיי.
האח המשיכה לזרוח בדעיכתה, בעוד צבע אדום-שחור שוטף את אבק
הרצפה ואני חושב, אם אמא הייתה כאן היא בטח הייתה צועקת על אבא
שיקום ויסדר את כל הבלאגן הזה שעשה.
אמא תמיד הייתה כזאת, נקיה. וכדור בראש זה מלוכלך, מטונף מדי.
גלולת ציאניד עדיפה. תלייה מצויינת ובלבד שהסדר ישמר.
טוב לה שהיא מתה ולא רואה את המוח שלו מפוזר על כל הרהיטים
שלה, מכוסי הניילון לראווה. טוב לה להעביר אצבע מנקת אבק על
ספסל בגן עדן ואיזה מזל שיש שם ספסלים.
אבא מזמן כבר לא נושם. ארבע שנים, מאז שאמא מתה, ארבע שנים של
נשימה ארוכה שהסתיימה עכשיו.
הוא לא אהב את הקטע של הניקיון שלה, הוא לא סבל את זה, ולי היה
ברור שאם אבא אי פעם יתאבד הוא יעשה זאת בדרך המלוכלכת ביותר
האפשרית. רק בשביל להרגיז, בקריצה.
לנון שר דמיין ואני חושב איזה עומק יש בחיפושית אחת מתה ומעביר
אצבע לניקוי האבק מהתקליט.