הצלף העיוור ששלט בטקסס
לא ידע החטאה מעולם,
לכל דו-קרב הוא שש
והקברן הכין ארון למובס.
זה אף פעם לא היה הצלף העיוור
שלמרות הצלחותיו, לא הסתנוור.
חי בצריף עץ טחוב,
נעל זוג מגפיים מרופטים,
עם רובה קנה כפול קצוץ
וכלבו הנאמן לצידו,
הוא ירה באנשים רעים,
אנשים תועים.
יום אחד הגיע לטקסס
צלף חרש שלא החטיא מעולם.
פעם ירו לו ליד האוזן
ומאז הוא לא שומע כלום
חסר לו קצת שיווי משקל,
הליכתו אינה תקינה תמיד
אבל אם לו קנה לגוף תצמיד
סביר להניח שזה יהיה
רגעך האחרון,
תנשום עמוק.
להתראות.
אז הצלף החרש ניגש לזה העיוור,
הזמינו לדו-קרב מיד אחרי השוקו.
העיוור הפך חיוור
הוא שמע אודות החרש
ומעשיו בדו הקרב
אך מוניטין היה לו לעיוור
ובצידו כבוד לאיש נכה,
הסכים, אמר לחרש,
"מחר דו-קרב מיד אחרי השוקו",
ומחרת הגיע והם שתו לרוויה,
התכוננו לחוויה
אחרת.
הקברן מדד, הפעם את העיוור
כך חלפה לה תהילת צמרת.
ניגשו השניים למרכז העיירה,
העיוור עם רובהו וכלבו הנאמן,
החרש ניסה ללכת בקו ישר,
לבסוף הגיע,
העיוור החל את הכללים להשמיע
אך החרש לא כל-כך הקשיב
והעיוור צעק," מדוע אינך משיב?"
החרש לא ענה," סנוב אחד,
מתנשא, חושב עצמו מיוחד."
העיוור הניף רובהו האוויר,
ירה ירייה אחת
וצעק,
"יש פה מישהו שיודע שפת סימנים?
יבוא מיד הנה מהמברקה",
ובא המברקן בריצה,
אמר לו העיוור
שיסביר הכללים לחרש,
שלא יהיו טעויות,
כשהשעון מצלצל
12 בצהריים,
שולפים הנשק, כלי המחריב
ומנסים להתיק את נשמת היריב.
השיב החרש בידיו,
"כיצד אשתתף בדו הקרב?
אינני יכול לשמוע דבר,
הכלל הזה אותי כבר קבר.
עדיף לעשות דגל אדום
שמתי מונף לאוויר
ויהיה זה במרחק ראיה סביר
נשלוף הנשקים מהנרתיק
וננסה, נשמת היריב, להתיק."
"לא, לא, לא", ענה העיוור,
"אין כלל זה מתאים לנכותי,
אמנם מדובר ברעיון איכותי,
אך לצלף הרואה 6:6,
לא לזה שבאפלה מגשש."
כך ישבו להם שני הצלפים
אחד חרש ואחד עיוור
חשבו על פתרון סביר
כזה שדו-קרב יאפשר.
ובעוד חושבים השניים
הגיע לעיירה צלף תתרן
שמע את שיחתם הקולחת
התקרב אליהם מאחור,
החרש לא שמע את צעדיו,
העיוור לא ראה את צעדיו
והוא התתרן ירה בם
בגבם.
מיד לאחר המעשה
לגם שוקו קר
שריחו לו היה מעוקר
הרגיש מנוכר
וטמן ראשו בכר.
הלך לישון.
בבוקר קם קצת מצוברח
לקבוצת תמיכה הלך
ומאז הוא כבר לא מכור
לשוקו.