ישנם לא מעט דברים בעולמנו ששווה וכדאי לצאת נגדם. אך אולי
לעתים שווה וחשוב וצריך לצאת נגד דברים שאינם, דברים חסרים,
נגד ההעדר של משהו.
אנו מקבלים את מה שאנו פוגשים בחיי היום יום, כמציאות כמות
שהיא. איננו מכירים משהו אחר. זו נקודת ההתייחסות היחידה שלנו.
אך יכולה להיות נקודה גישה אחרת, גישה המתגעגעת למה שיכול היה
להיות, תחושה של זיכרון של משהו שאף פעם לא היה ועם זאת העדרו
יוצר קווי מתאר שניתן לחוש אותם במעומם בחיישני החישה של הנפש.

וראשית על מה שיש. ובכן, כולנו מוקפים באנשים ואנו רגילים
ליחסים הקיימים (ולא מדובר על ידידים, שאז נחתם חוזה לא כתוב
לפירגון הדדי, ולכן אז זה לא נחשב. המבחן האמיתי הוא תמיד מבחן
הזרים), יחסים שהם תערובות של פורמליות וזהירות. השם לגישה
ראשונית זו הוא: ניכור. ניכור מתרחש כשמשהו ביכולת לחוש משהו
כלפי מישהו והיכולת להנשים בתחושה זו חמימות הולך לאיבוד או
נהרס ביחס ישיר להתעצמות הניכור. ניכור הוא סוג של שיתוק (או
מוות קליני) ברמה הבינ-ריגשית.
בניכור מתקיימים יחסי ''אני חפץ'', ''אני הוא'', ואנשים
מתייחסים האחד לשני ללא אינטימיות, בקור, בריחוק. הם חיים האחד
לפי הציווי של השני, שוכחים את מרכז הכובד הפנימי,
הסובייקטיבי, החוויתי, של עצמם וזאת דווקא בגלל הדומיננטיות של
האחר; קיומו (או יותר נכון קיום המסכה שעל פניו) מאפיל על
האינטימיות של תחושת האני של האדם. ואז האני הפנימי מקבל את
נקודת המבט של האחר (ניכור) במקום שהאחר יקבל את האור המושאל
של האני הפנימי (אינטימיות, יחסי ''אני אתה'').
ניכור הוא חוסר איכפתיות, חוסר התייחסות והתעלמות מן האני
הפנימי של הזולת. ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או
הריקנות של אינטימיות אמיתית בין שני אנשים, וככל שהאינטימיות
חסרה יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.
הניכור הוא דגל שחור שאומר כי בים הזה אסור לשחות, עם האדם הזה
אי אפשר לתקשר, אסור לפתוח בפניו את צוהר חיינו הפנימיים, כי
אצלו ואיתו אפשר לטבוע והוא לא יציל אותנו; והטיפול הזהיר
והמרוחק שלו ב''טביעתנו הנפשית'' עשויים להכאיב לנו ואף להמית
משהו חי ועדין בתוכנו.
מצב שכיח זה אינו מצב קיומי טבעי או נכון, מצב זה הוא התשליל
של משהו, הקפאה של משהו. והיציאה נגד הניכור היא פחות בגלל
שהוא קיים, כמו בגלל משהו אחר שנעדר. אבל מה? ובכן, תלוי אם
מסתכלים על זה מצד העצמי כלפי עצמו או מצד העצמי כלפי הזולת.
מצד העצמי על עצמו, הניכור מצביע על העדר של אותנטיות; האדם
מנוכר מכיון שישנו נתק בינו לבין עצמיותו. מצד העצמי כלפי
הזולת - הניכור מצביע על העדר של אמפטיה. מבחינה זו, ניכור הוא
הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של שני פרמטרים
אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם חסרים בחיינו וככל
שחסרונם משווע יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.
כאן ברצוני להרחיב מעט על אמפטיה. מהי האמפטיה הזו? ובכן,
אמפטיה היא הזדהות עם הזולת מבלי להתבטל בפניו ומבלי לאבד את
הזהות העצמית שלנו; להיות עמו, כמוהו, להיות במקומו. כשהוא חש
כאב גם אנו חשים כאב, גם כשהוא חש צער, גם אנו, כשהוא סובל אתה
סובל איתו (אתה לא יכול לסבול במקומו, אך לפחות אתה יכול לסבול
איתו וזו יותר מחצי נחמה). מה שעובר עליו עובר עליך, כי הוא
אדם ואתה אדם ומה שעובר על אדם אחד עובר על השני, הם מחוברים
מבפנים בתוקף המיתר המשותף של היותם בני אדם.
אנו חיים בעולם נטול אמפטיה והכוונה לא לאמפטיה על רקע של
התאהבות או ברית ידידות או יחסים במשפחה קרובה. מדובר דווקא על
אמפטיה על הרקע הרחב והאקזיסטנציאלי ביותר: אנושיות. דהיינו,
עצם העובדה שאדם קיים והוא אדם אמורה לעורר בנו אמפטיה בסיסית
וכשזה לא קורה, וכשצריך יחסים מיוחדים וקרובים לשם כך, אז
''משהו רקוב בממלכת דנמרק''... משהו לא בסדר בממלכת האנושיות.
כי כשאמפטיה חסרה ביחסים בין סתם שני בני אדם (רק בגלל שהם בני
אדם), זה אומר שמשהו בסיסי ומהותי בקיום שלהם או, יותר נכון,
בתודעה ובתפיסת העצמי שלהם פגום.
כפי שתינוקות לא יכולים לצמוח אל תוך העולם ללא כמות גדולה
מאוד של מגעים וחיבוקים (כי אחרת יגדלו עם מבנה אשיותי פגום
ומוטה), כך גם בחיים; אם אנו פוגשים אדם חדש ולא קיימת קודם כל
תשתית ראשונה ומיידית של אמפטיה, מערכת היחסים יכולה רק לצאת
פגומה, קשה ומעוותת. ויחסים ללא אמפטיה משולים למכונית שנוסעת
עם בנזין (הנמשל: הסיבה העובדתית והמעשית לקיום מערכת היחסים)
אך ברדיאטור (הנמשל: מערכת הרגשות של השניים) אין מים (הנמשל:
חום אנושי, אמפטיה).
הבעיה כמובן היא שהתרגלנו. התרגלנו לפגוש אנשים ללא מים
ברדיאטור, רק שבניגוד למכונית, כאן המפגשים עמם ממשיכים
כשברדיאטור של היחסים אין אמפטיה.
אנו מספרים לעצמנו כי נחוש אמפטיה לאדם אם הוא יגרום להיפתח
כלפיו, אך זה יכול להיות הפוך, שקודם כל נחוש אמפטיה כלפיו
בגלל האלמנט האנושי ואז זה יגרום לנו להיפתח האחד כלפי השני.
אנו מתנים אמפטיה ביחס מיוחד שהזולת יצליח להוציא מאיתנו, אך
אמפטיה ראשונית כבסיס ליחסים, כל יחס, תביא לאותו יחס מיוחד
אצל כל אדם שנפגוש.
כשאדם פוגש אדם והוא לא חש בתוכו (מצד אותו אדם) איזשהי
איכפתיות בסיסית מצדו כלפיו, משהו עמוק שיוצא מתוכו לקראתו
לתמוך בו ולחוש אותו, לתת לו חום אנושי (ולא בגלל סיבה כלשהי,
אלא רק בגלל שהוא בן אדם) - זה מיד גורם לו, לאותו אדם, להסגר
ולהשתבלל כמו פרח בהעדר אור שמש; החיים הפנימיים שלנו נסוגים
ונסגרים כשממול אין אמפטיה. אי אפשר לצאת החוצה כלפי מישהו ללא
אמפטיה, זה כואב ובוטה מדי.
לפגוש אדם ולא לפגוש מיד אמפטיה פורצת ממנו ללא התניה, ללא
חשבון, ללא חיפוש של סיבה שתצדיק את הוצאת האמפטיה החוצה, הינה
חוויה כואבת וקשה לנפש ולחיים הפנימיים.
וזה לא אמור היה להיות כך, שאמפטיה תהא דבר כל כך נדיר ביחסי
אנוש, ושכשהיא כבר מואילה להופיע זה רק כשיש משהו אינטרסנטי;
שאדם אחד צריך משהו מאדם אחר, או שאותו אדם עושה לו טוב, או
שיש ביניהם ברית של סיפוק צרכים רגשיים הדדיים באופן בלעדי
(אהבה וזוגיות). זה לא היה אמור להיות כך, כאמור, האמפטיה לא
הייתה אמורה להיות נווה מדבר בישימון היחסים הקיימים בין בני
האדם, אלא הדשא הירוק עליו משחקים הילדים אחר הצהריים (ומדי
פעם קרחת, אזור שבו הדשא יבש, אך רוב הזמן ירוק, רוב הזמן
אמפטיה).
כי אמפטיה אמורה להיות משהו בסיסי, ראשוני ובלתי מותנה.
מחקרים מראים כי תינוקות בני 14 יום כבר מסוגלים לחקות הבעות
פנים (שזו יכולת אמפטית מובהקת): כשתינוק אחד רואה צער אצל
תינוק אחר, הוא פורץ בבכי. וזה אולי האובדן הגדול ביותר שלנו
בתהליך ההתבגרות שלנו כבני האדם; והכוונה לא לאובדן שמחת החיים
והעליצות של הילדות (כי אלה הורמונים מן הטבע ורואים זאת גם
אצל גורים ולא אצל הוריהם), אלא לאובדן האמפטיה, ההזדהות הזו
עם צער, אובדן ויגון אצל אחר בתוקף היותו אנוש, כמונו.
כל יום שעובר ובפגישה עם עוד אדם לא צומחת ממנו אמפטיה
לקראתנו. משהו בנו נאטם, משהו בנו נשבר. אנו הופכים לקשים,
מחוספסים, נעדרי פתחי גישור וקישור. יחידות סגורות שבמקום
פתחים (להתקשר עם) וחללים (כדי להכיל את הזולת) - אנו מבשילים
בתוכנו אגו ענק, מתעצם ותובעני.
ואחד השירים היותר אמפטיים שאני מכיר הוא שיר של מרי אוליבר
בשם "WILD GEESE"

"WILD GEESE"
You do not have to be good
You do not have to walk on your knees
For a hundred miles through the desert, repenting.
You only have to let the soft animal of your body
love what it loves.
Tell me about your despair, yours, and I will tell you
mine.
Meanwhile the world goes on.
Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain
are moving across the landscapes,
over the prairies and the deep trees,
the mountains and the rivers.
Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,
are heading home again.
Whoever you are, no matter how lonely,
the world offers itself to your imagination,
calls to you like the wild geese, harsh and exciting --
over and over announcing your place
in the family of things.

"יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג
וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"
נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.
ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו".
זן קואן

גבריאל רעם
15.6.2004