בחיים יש לנו הרבה נקודות של אושר, אך גם הרבה נקודות של צער
וכאב.
אפשר מתוך הנקודות האלה לראות את חיינו.
הרי רצף של כמה נקודות יצור לנו קו, זאת כולם יודעים.
ורצף של נקודות אושר יצור לנו קו של אושר, ההולך ומתרומם עד
לנקודה (כן, שוב נקודה) - נקודת השיא.
אך בחיים קווי האושר נקטעים לא אחת, ודי בנקודת כאב אחת כדי
לקטוע קו אושר ארוך וגדול.

אנחנו, שנותרנו עם הכאב והצער, אנחנו, שנותרנו עם הגעגוע
והזיכרונות, צריכים הרבה נקודות תמיכה, חוזק נפשי וגם כמה
נקודות זמן כדי להשלים עם האובדן ולהסכים לקבל שוב את נקודות
האושר שיצטרפו להן שוב לקו שלם המטפס למעלה.

לעולם לא נצליח למחוק את נקודות הכאב כאילו לא היו, לעולם לא
נוכל להשיב את מושא הגעגוע שהלך והשאיר אחריו קו רצוף נקודות
צער ואבל, אך מה שכן נוכל לעשות הוא לקבל ולא לדחות את נקודות
האושר שיבואו אחרי השבר. נקבל אותן עד אשר שוב יגברו נקודות
האושר על נקודות העצב.

כשבועיים לאחר פטירתו בטרם עת של דב, בנסיון למצוא את הדרך.