...והיא עומדת מול תמונה בגלריה בניו יורק. תמיד רצתה לראות את
התמונה הזו במציאות ולא מתוך שקופית דהויה בשיעורי תולדות
האומנות בתיכון.

פיו הפתוח לרווחה, עיניו החודרות ולא משחררות. כאילו מאשימות
ומפוחדות. ידיו בתנועות מכחול חלקות של צהוב רקוב צמודות
לפניו.
הרקע צורב לתוך העין.
גם הוא צועק.

היא עוצמת עיניים. הם היו צריכים לראות את התמונה הזו ביחד,
לנסוע ביחד. העולם היה צריך להיות שלהם וכל כך לא חשוב. רק הם
וכל היתר מטושטש, לא רלוונטי לתסריט, אבל כל כך חלק ממנו.

מה הוא אמר לה אלפי פעמים כשעוד היו ביחד? זה לא איבד מקסמו
אפילו בפעם האלף.
הוא הסתכל בעיניה וחזר על זה, שוב ושוב.

"לא משנה איפה תהיי, אני אמצא אותך." היא פתחה את עיניה. לרגע
נראתה כמו התמונה שמולה. הסיטה את מבטה לאט-לאט ימינה.
רוצה לבכות, לצחוק, להרביץ, להיות אדישה, לחבק, למות - לחיות.

הוא הסתכל על התמונה, בוחן אותה מבלי להסיט מבט. הסתכל עליה
בתוכה והסתובב.

לרגע שוב הייתה בתוך עיניו והוא בעיניה. הוא הושיט לה יד, אותה
יד חמימה עוטפת את ידה שלה.
"אמרתי לך," הוא אמר. הדלת נפתחה ואור יום שטף אותם ואת...

עיניו המתעוררות באותו חדר בודד. חצי מתעורר וחצי באותו חלום
מתוק.
מטושטש, מחפש פוקוס, מבטו נח על פוסטר מעל הדלת, על אותן ידיים
ומשיכות מכחול, על אותו רקע כהה ותזזיתי, על אותן עיניים
מאשימות.