אחד בכל  חורף /אייל כ      

לרגע אחד אור השמש סנוור אותה והיא כאילו לא ידעה איפה היא ומה
היא עושה ,אבל משב רוח קליל החזיר אותה למציאות.
היא יחד אתו, בראש הבניין הגבוה ביותר בעיר.
הוא כרגיל לבוש כמו איזה פועל בניין, מכנסי ג'ינס דהויים
וחולצת טי שראתה ימים טובים.
והעיניים השחורות האלה שאדומות יותר מתמיד.
אחרי שהיא נזכרת היכן היא נמצאת היא גם נזכרת למה.
מוזר, היא אומרת לעצמה, איך קרן שמש אחת הצליחה להשכיח ממנה את
הרגע הכי מפחיד בחייה.
הוא לקח אותה באותו הבוקר מעבודתה לארוחת צהרים "מיוחדת" לפי
הגדרתו.
הם כבר דברו על זה אתמול בלילה אבל היא מאוד הופתעה לראות אותו
מגיע אליה למשרד כולו סתור ומהורהר ובכל זאת מציע לה לבוא אתו
לאכול ארוחת צהרים.
הדרך הייתה קצת משונה, עכשיו היא יכולה להודות.  במקום לנסוע
למסעדה האהובה עליהם הוא נסע לקניון עם המגדל הענק ביותר בעיר
שלהם.
אחד כזה שצריך להרים חזק את הראש ולהכאיב לצוואר כדי לראות את
הקצה שלו.
אחד כזה עם חלונות קטנים שנוצצים באור השמש ומסנוורים אותך בכל
פעם מחדש.
פעמים רבות היא הגיעה לכאן רק כדי להביט בחלונות הנוצצים
ואפילו לא חשבה לרגע להיכנס פנימה לקניון היוקרתי.
עכשיו הכל אותו דבר אבל קצת שונה.
הם עלו לראשו של הבניין הגבוה ההוא, ובעזרת מפתח, שהיא לא
הצליחה להבין איך הוא השיג, הוא פתח את הדלת המובילה אל גגו של
הבניין הענק הזה.
כאן היא עוד לא הבינה מה קורה.
ירון, הבחור, היה תמיד קצת לא ברור לה.
הם אהבו כבר זמן נורא ארוך, והיא כבר ידעה לפרש כל פרצוף שלו
וכל הברה ואפילו כל משפט לפני שהוא הסתיים.
אבל תמיד היא לא הייתה בטוחה שהיא מבינה את הכל.
הוא תמיד נתן לה את ההרגשה של "את תדעי עליי רק את מה שאני
ארצה שתדעי ולא יותר".
אמנם היו דברים רבים שהיא גילתה עליו ללא עזרתו, והוא היה
מופתע שוב ושוב לדעת כמה היא זוכרת ויודעת עליו עד שהוא ממש
פחד לשוחח אתה על העבר בלי להיות בטוח שיש בידיו את כל המידע.
אבל את מה שהוא הכין לה היום היא לא גילתה ולא יכלה לדמיין
מעולם.
היא והוא על הבניין הגבוה ביותר בעיר.
רוח מנשבת בשערם, השקט הזה של גבוה מכולם יחד עם הפחד של "עוד
רגע אני נופלת למותי" היה כבר בתוכה אחרי רגע או שניים שהיא
עמדה שם.
כל גופה רעד , כל פיטמה או שערה קטנה על גופה הזדקרו והיא כבר
החלה להבין שהיא לא עומדת לצאת חזרה לעבודתה בשמחה וחיוך, כמו
שהיה תמיד.
הוא אחז בידה ואמר סוף סוף משהו.
הוא שתק לכל אורך העלייה לראש הבניין וגם את הרגעים הראשונים
על הגג הוא השאיר לשקט ולרוח את זכות הדיבור.
"יעל" הוא אמר בקול מעט מהוסס וצרוד.
עיניו השחורות האדימו עוד יותר כשהוא דיבר ישר אל עיניה השלוות
אך המהוססות משהו.
"אני אוהב אותך יותר מאת האהבה עצמה" הוא המשיך.
היא בתמורה דיברה אל עצמה ללא הפסק בעוד הדופק מתחיל להלום
ברקותיה המעודנות.
מה הוא מבלבל את השכל , אמרה לעצמה תוך שהיא  מביטה לתוך
עיניו.
ירון לא היה מאותם אלה שדיברו יותר מידי.
הוא תמיד רצה לתת תחושה, הרגשה, אפיון, ריח ולא יותר.
הוא לא נטה להשתמש במילים כאלה, ובטח שלא בשביל להשיג את תשומת
ליבה של אהובתו.
לכן היא כבר החלה לחשוש ממה שעומד להתרחש, ושלחה את ידיה אל
מותניו כדי לקרבו אליה כדי שתחוש את  הלמות ליבו שלו כדי לדעת
מה קורה.
תמיד זה הלך לה. אבל לא הפעם.
הוא הסיר את ידיה ממותניו והמשיך להביט לתוך עיניה פנימה כמו
עומד לנתח אותן בעזרת עיניו שלו.
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?
יותר מאת עצמי. יותר מכל אחד אחר שאני מכיר.
את יודעת שפחות או יותר את מרכיבה את כל עולמי. אני קם אתך
בבוקר ונרדם אתך בלילה .
אני אוכל אתך ואותך, אני נושם דרכך וחולם עלייך גם כשאני ער."
הוא המשיך לדבר אל תוך עיניה כמו בהיפנוזה, והיא עדיין ניסתה
לחפש בין בליל המילים הרבות איזו מילה של הגיון או הסבר כדי
שתוכל לאחוז בה בחוזקה ולא ליפול לתוך אי הודאות ששררה  באותם
הרגעים.
אי ודאות שהייתה כה שנואה עליה מאז ומתמיד, והוא תמיד צחק עליה
וניסה להכניס אותה למצבים כאלה כדי שתוכל להיגמל מהפחד הטיפשי
הזה.
"זהו" אמרה לעצמה, אולי כל זה הוא בסך הכל עוד אחד מהמאמצים
שלו לגמול אותה משיגעונותיה.
אך המשך דבריו רק הרחיק אותה מהודאות שדומה כי נמצאה לרגע .
"את בשבילי הכל יעל, שנינו יודעים שהעבודה והלימודים הם רק מסך
עשן בחיי לעומת הזמן בו אני נמצא אתך.
כך שאני לא מוצא סיבה לחיות בלעדייך. וזו בעצם הסיבה לבואנו
לכאן.
אני מכיר אותך אבל את, את מכירה אותי יותר מכל אחד שחי או מת
והכיר אותי. לכן את בטח חושבת שכל זה עוד ניסיון שלי להשפיע
עלייך לעשות משהו או להפסיק לעשות משהו אחר.
אז לא. כל מה שרציתי לומר לך הוא שאנחנו נפרדים, לתמיד.
זה זמן שאני מאוהב במשהי אחרת במשרד שלי וזה אוכל אותי
מבפנים.
אני מרגיש את המצפון שלי נחלק לשנים- אחד הוא זה שאומר לי ללכת
אתה ועם האהבה שלי והשני מורה לי להישאר עם חיי ואתך.
ואני כבר לא יכול יותר. מאחר ואני באמת לא מאמין בחיי
בלעדייך."
דמעה דקיקה ושקופה זלגה מעינו הימנית שהאדימה כמעט לגמרי.
ידיו רעדו ושפתיו היבשות היססו בכל מילה ומילה אך קולו היה
בוטח ואמיץ.
אולי זו הסיבה שהיא לא פרצה בבכי בעצמה או ניסתה לכרוך את
זרועותיה סביבו ולשדלו להפסיק לדבר ולעזוב אותה כאן לבד.
קולו הבטוח הזה היה כה שונה מהקול שהיא הכירה עד כה.
קולו היה תמיד חלש מהדברים שהוא אמר.
מילים בוטות וישירות מפה מגמגם כמעט, מהוסס ולא מוכן
להתחייבות.
אפילו בבחירת סוג קפה או עוגה הוא לא נתן בקולו הרגשה של
ביטחון במה  שהוא אמר.
אך כעת הוא היה כה בטוח בעצמו עד שעברה דקה עד שהיא הבחינה כי
הוא מתרחק ממנה אך מתקרב למעקה הבטיחות שמנע נפילה מהקומה
הגבוהה ביותר בבניין הגבוה ביותר בעיר הזאת.
העיר שנשקפה מבעד לעיניו הייתה רק ים גדול שגליו נשברים בכוח
ביסודות הבניין שעליו הוא עמד כעת.
הוא הרגיש שהוא על קצה סיפונה של אוניה ענקית וכפות רגליו
נוגעות בחלק האחרון שמבדיל בין האונייה למימי הים הגועש כאן
למטה.
הוא כבר חשב איך זה יהיה להרגיש בשניה הראשונה את משב הרוח
שיכה בו לכל אורך המסע הארוך בין הגג לקרקע המבוטנת של המדרכה
מתחתם, איזה 50 קומות למטה.
היא  לא חיכתה עוד רגע אחד ואמרה "בגדתי בך עם יובל".
אחיזת ידו במעקה התערערה לרגע אחד ארוך אבל הוא חיזק אותה.
" עם מי?"
"עם יובל, החבר שלך, לפני שבוע בצהרים . כשאמרת שתאחר לפגישה
שלנו, נפגשתי אותו בקניון ועשיתי את זה אתו בעמידה בשירותים של
הקומה השלישית.
בגלל זה השיער שלי היה לא מסודר חצי שעה לאחר מכן, כשנפגשנו."
הוא הביט בה וחייך "את לא תעשי כלום עם אף אחד אף פעם, חמודה,
אני יודע שאת רק שלי ושאני רק שלך ושנינו נמות לפני שנבגוד אחד
שני".
היא יכלה עכשיו להמשיך לדבר על שיחות השלום עם סוריה או שהיא
מוכנה לנסות להפסיק את הקשר כדי שהוא יוכל לגלות מה יקרה עם
ההיא מהמשרד, או כל דבר אחר.
אבל לא.
היא לא עשתה את כל אלה. היא פשוט החלה להתנהג כמוהו לרגע
ודיברה  רק אמת.
דבריה היו שקר גמור אבל קולה היה בוטח ואיתן כמו הבניין עליו
שניהם עמדו.
"אני שכבתי אתו בשעה שתים עשרה וחצי בתא השירותים השמאלי ביותר
של הגברים, האסלה הייתה נקיה לגמרי וגם הקיר היה צבוע קרם בהיר
ונקי.
הוא הביא את הקונדום ואני את המיניות האצורה. הוא אפילו גרם
לשריטה על הישבן הימני שלי בגלל שהוא דחף אותי חזק מידי
ונתקלתי בברז ששרט אותי."
היא הפשילה את מכנסיה ומתחה את החלק הימני של תחתוניה כדי
להראות לו שריטה טרייה וקטנה שעיטרה את ישבנה המושלם עד
פלצות.
הוא נדהם לרגע אחד ארוך בעוד היא מצביעה על השריטה על ישבנה.
"לא הצלחנו להפסיק עד שספרנו יחד שלוש אורגזמות כל אחד" היא
חייכה כמו נזכרת ברגע נפלא בחייה שנים אחורה "ואחר כך הוא נישק
אותי לשלום נשיקה עם טעם שנישאר לי עד הרגע "היא  הוציאה את
לשונה וליקקה את שפתיה האדומות".
"אז מה אתה אומר? אולי תזוז ותפנה לי מקום לקפוץ כי  נראה  שלי
יש סיבה טובה יותר להתאבד משיש לך -אתה רק חשבת על ההיא ואני
זיינתי את החבר שלך עד שהוא זלג דמעות של אושר ורטט כזה שהוא
לא חלם שיכול להיות לו".
הוא מדד את גופה וחייך.
"את יודעת מה מתוקה? ניסיתי להמציא פה איזה סיפור שיסתיר את
הנפש המעורערת שלי ושיהיה תרוץ לשאיפות האובדניות שיש לי כבר
זמן רב, ובמקום לשמוע שאת מנסה למנוע ממני להתאבד בעודי מטיס
את עצמי אל הקרקע במהירות מדהימה, אני שומע אותך מספרת לי
שבגדת בי עם החבר הטוב ביותר שהצלחתי למצוא בעולם הזה. זה באמת
משהו שאני לא יכולתי לדמיין בעצמי".
הוא עזב את המעקה , התקרב אליה וחיבק אותה חיבוק חזק ומשכנע.
הוא נשק לה כמו רצה להוציא לה את הריאות דרך הפה בעזרת לשונו
הארוכה.
אז הוא הסיר את ידיו ממנה התרחק וקפץ מעבר למעקה ישר לתוך גלי
הים מלא המכוניות והאנשים.
היא עוד ניסתה לצעוק לו "לא, סתם שיקרתי, לא שכבתי אתו" אבל זה
היה מאוחר.
מאוחר יותר, חודשים מספר לאחר ההלוויה, היא תשבע לעצמה כי היא
הצליחה עוד לראות אותו מחייך אליה בעודו קופץ ,כמו אומר לה
"מותק, כמו שאמרתי. הכל קורה לפי רצוני ואת, למרות הכל,  ניסית
להניא אותי מלקפוץ, בדיוק כפי שרציתי".
עכשיו היא עומדת באותו המקום וצופה לעבר הים ומנסה לדמיין האם
היא תפגוש בו בתוך המים אם היא תקפוץ עכשיו ישר לתוך הגלים.
בסוף היא ויתרה על הרעיון כשנזכרה שהיא לא הביאה את בגד הים
שהיא הכי אוהבת, זה שמצליח להסתיר את כתם הלידה שלה בישבן
הימני.