פעמי המחר,
 נוהים אחר חירחורי המסילה,
איש-איש, נעטף בקרונו,
בצעיף ערביים חמקני ומדוייק,
ובתוגת הכרוז,
ירכין ראש ונישא דמעה,
תחנות עזובות, מדממות, מפולחות,
כשאון שמחת הבודדים,
הנושאים את בת צחוקם
בשירותים ציבוריים,
רכבות?
גם אני למדתי למנות אותם בחולפם על פניי:
הבוהים בחייהם המסתלסלים סביבם,
הבוחשים בעגלתו של מוכר המזון הדק,
אלו המחוללים שיחה בלתי מחייבת ופגים כאוויר,
ואלו הישובים בשלהי קרונות ותוהים על מהותם,
ודבק זר אוגד את כולם כאלומות רפאים,
העולות לעולה ומותירות יום חדש וצלול,
וקרונות מיותמים.