אמיר היה האהבה הכי גדולה שלי, כולם יודעים. הוא גם הסיוט הכי
נורא שלי. הוא הכל, אבל כלום. הוא טוב אלי, אבל נורא ואכזרי.
הוא אהב אותי, אבל לא אהב אותי, וכל זה בבן אדם אחד. בן אדם
אחד עם כל כך הרבה פנים, עם כל כך הרבה חוסר החלטיות, ואני
חושבת, בדיעבד, שגם עם כל כך הרבה שקרים חבויים בתוכו. הוא אף
פעם לא היה הבחור הכי יפה, ואם להודות על האמת, הוא היה רחוק
מזה, אבל היה בו משהו שמשך אותי אליו.

למדנו באותה שיכבה ביסודי, ואחר כך המשכנו לאותה חטיבת ביניים.
בשלב מסוים הוא יצא עם מאיה, החברה הכי טובה שלי. ההכרות
האמיתית בינינו הייתה למעשה דרכה. נהיינו דיי קרובים, אני
והוא, חברים טובים, אף פעם לא יותר מזה. אחר כך הם נפרדו, וכמו
ששמרתי על קשר מצוין אתה, נשארתי גם בקשר אתו.
יותר מאוחר, אמיר ואני התחלנו להתקרב. לא קרה בינינו כלום, כי
היה לי חבר, ואני לא מהסוג שתלך עם מישהו אחר מאחורי הגב. אבל
תמיד היה מתח מוזר בינינו. הוא היה מדבר איתי, והרגשתי שיש שם
משהו לא ברור, מעבר לסתם חברות.

נפרדתי מחבר שלי, וכעבור זמן קצר מאוד, התחלנו לצאת. זה היה
מלווה בהרבה כאבי ראש, מהרבה סיבות. אחת מהן היא כמובן מאיה.
למרות הזמן הרב שעבר מאז הפרידה שלה ממנו, ידעתי שזה מפריע לה.
גם כשהיא אמרה לי שזה בסדר מצידה, הרגשתי שהיא די כועסת.
גם המעבר מחברות למצב של קשר היה בעייתי. "מה יקרה אם...?" אם
ניפרד, ולא נוכל להמשיך להיות חברים טובים, למשל, ועוד כל
מיני. בסוף החלטנו ללכת על זה בכל מקרה. הכל היה טוב ויפה, מדי
פעם רבים, אבל זה נורמלי, כמו כל זוג.
מדי פעם היו קטעים של שפל, הוא התחיל לחשוב, לתהות. בחיי,
האידיוט הזה אף פעם לא היה בטוח במה שהוא מרגיש. "אני לא בטוח
אם אני אוהב אותך". כמה פעמים הוא אמר לי את זה? אני לא בטוחה
ששתי ידיים יספיקו לספור. אבל, כמו בכל קשר גרוע מהסוג הנ"ל,
אני המשכתי להאמין שהכל יסתדר, שהוא יבין שהוא אוהב אותי, כי
לצערי אהבתי את הבן זונה!

לקחנו הפסקה, ואז עוד אחת. הייתי בוכה ימים ולילות, הרגשתי
שחלק ממני נשבר, הרגשתי אומללה, מלאה ברחמים עצמיים, וכל זה
בגלל המשפט המקולל שהיה חוזר על עצמו פעם בכל כמה חודשים.
לשמוע ממנו "אני אוהב אותך", בלי שום סיבה מיוחדת? אני יכולה
להמשיך לחלום. כן, בחלום שלי היינו מאושרים, הזוג הכי מתאים,
הכי מושלם, הכל מסביב כל כך נהדר ונפלא, הוא אוהב אותי, אני
אוהבת אותו, והציפורים שרות מסביב כשהוא מצהיר בפני על אהבתו
ומנשק אותי על רקע השקיעה. ואז הייתי מתעוררת והמציאות הייתה
חובטת בי, מנערת אותי, מנסה להראות לי שזה לא ככה. זה ההפך.

שכבתי אתו. הפעם הראשונה והנכספת הייתה הרבה פחות רומנטית
מהחלום שלי, אבל כל כך רציתי את זה שלא היה לי איכפת. היינו
שוכבים בתדירות גבוהה. זה היה טוב, לא שהיה לי כל כך עם מה
להשוות בזמנו, אבל נהניתי. זה שיפר לי את הביטחון העצמי,
הרגשתי מושכת יותר, סקסית יותר, אולי אפילו נאהבת יותר, אשליה
שהוא דאג לנפץ.

יום אחד, שוב הגיע המשפט הנתעב הזה, הוא שוב הרגיש לא בטוח. אז
שוב, כמו כל חברה דואגת, שלא רוצה לחשוב אפילו על חיים בלי
"אהבת חייה", הצעתי (שוב) שניקח הפסקה. הפעם הייתי חזקה, הייתי
רואה אותו, אומרת שלום, מחייכת, מסכה של חוסר דאגה ושלווה
מוחלטת. הבעיה היא שלא הצלחתי לשכנע את עצמי להרגיש ככה באמת.
כעבור כמה ימים הוא ניגש אלי, נישק אותי במצח ואמר לי שהוא
רוצה שנחזור. לא הייתה מאושרת ממני. הוא מלמל שם משהו בנוגע
לזה שהוא עדיין לא בטוח במה שהוא מרגיש, אבל הוא יודע שהוא
רוצה שנחזור, אבל אני לא ממש הקשבתי, ולא נתתי לדיבורים האלה
להעכיר את המצב שהיה מושלם בשבילי: הוא בא אלי, הוא רוצה אותי,
הוא אוהב אותי. אוהב? זה לא קיים בלקסיקון של אנשים כמוהו,
אוהב? שום דבר מעבר למשיכה מינית, וגם זה אולי כי אני הייתי
היחידה שהייתה מטומטמת מספיק כדי לתת לו.

נשארה לי רק בעיה אחת: נטע. הוא הכיר את נטע דרך האינטרנט,
והוא היה מוקסם ממנה. היא הייתה הגרסה הנשית שלו, אוהבים את
אותה מוזיקה, אותם ספרים, אותו דבר, וכמובן שהיא כוסית בטירוף,
בלונדינית, ויש לה אפילו שכל בראש. האישה המושלמת.
"נטע זונה" , היה הביטוי המועדף עליי ועל חברות שלי כשדיברנו
עליה. שנאתי אותה, והן שנאו אותה איתי מתוך נאמנות בין חברות.
מבחינתי היא היוותה סכנה לקשר שלי ושל אמיר, ולא יכולתי לסבול
את זה. קצת אחר כך הם כבר היו נפגשים כל יום שישי בפארק, אמיר,
נטע ועוד בחור, חבר של אמיר. כל יום שישי בערב, כשהיה פוגש
אותי ברוב טובו הנאצל ומסכים להקדיש לי חלק מזמנו היקר ולהיתקע
איתי בבית, היה מספר לי עליה, כמה שהיא כזאת, וכמה שהיא כזאת,
ואיזה מצחיק היה, והיא אמרה את זה ואת זה ואת זה, ומסתבר שהיא
גם אהבה את הספר ההוא, שזה הספר שהוא הכי אוהב. מבחיל מה
שבלונד, רגליים יפות, ובטן שטוחה עושות לבן אדם.

לא יכולתי להתחרות בה. אני, עם שיער חום ולא מיוחד, עיניים
חומות ולא מיוחדות, ודי רחוקה מלהיות כוסית. הדבר היחידי שבו
הייתה לי עדיפות עליה היה הגודל של החזה שלי, אבל כמה נקודות
זכות זה כבר נתן לי? אז החלטתי לנסות לפתור לעצמי את הבעיה.
הצלחתי ליצור איתה קשר באינטרנט והתחלתי לדבר איתה. חשבתי שאם
אני אתחבר איתה, אני אצליח למשוך אותה לצד שלי, ולא יהיה לו
סיכוי איתה.
זה לא עבד. יש גבול לצביעות שלי, ולא יכולתי להעמיד פנים שאני
מתעניינת בה, והיא גם לא גילתה בי הרבה עניין. בינתיים, היא
הפכה להיות "אשת הסוד" שלו, ה"חבר הטוב", רק נשי יותר, וידעה
בדיוק על מה אנחנו רבים, למה, מתי, איך זה נגמר, ומה הוא חושב
על זה. הייתי נותנת המון רק כדיי לצותת לשיחות שלהם, לדעת מה
לעזאזל הוא חושב. הבנתי בסוף שאין דבר שאוכל לעשות,
והתייאשתי.

הוא נהיה מגעיל מדי פעם, דוחה אותי וכל הפגנת רגשות, אפילו
הקטנה ביותר, מצדי. ערב אחד היינו בחוץ, עם כמה חברים שלו,
ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, והוא הוריד אותי ממנו ואמר לי: "לא
עכשיו, קרן", כאילו אני איזו תינוקת שאין לו כוח לשחק איתה.
אני בחיים לא אשכח את המשפט הזה, את הטון שלו, את ההבעה שלו
כשאמר את זה. אני גם בחיים לא אשכח מה הרגשתי בעקבות זה:
מושפלת.
לראשונה בחיי נאלצתי להתמודד עם ההרגשה של השפלה כזאת. לא
הייתי מוכנה לזה, לא חשבתי אף פעם שהוא מסוגל להתייחס אליי
ככה. לא היו לו גבולות. ומה שיותר גרוע, לא היה לו איכפת! ומה
אני עשיתי? אמרתי "טוב, בסדר", זזתי ממנו, וכעבור רבע שעה הכל
היה שוב בסדר.

יום ראשון אחד, בדרך הביתה מהספרייה, החלטתי לקפוץ אליו
לביקור. הגעתי אליו, נכנסתי, התחלנו לדבר. התיישבתי עליו,
התנשקנו, התחלנו להתמזמז. לא משהו מיוחד, סתם ככה, להתמזמז.
הוא נגע בי, ליטף אותי, ואהבתי את זה באותו יום כמו שאהבתי את
זה בכל יום אחר. ואז הוא הפסיק, ככה סתם, הוריד אותי ממנו,
ואמר שאנחנו צריכים לדבר. סידרתי את החזייה ואת החולצה למקום,
מיקמתי את עצמי בחצי שכיבה מולו, וחיכיתי שיתחיל, לא מצפה לשום
דבר מיוחד. אבל זה היה מיוחד הפעם.

המשפט ה"אהוב עלי", שוב עלה, חזר וצף לו בין הקרשים והמסמרים
שאיחו את השברים מהפעם הקודמת. הוא שוב לא בטוח, הוא לא יודע
מה הוא מרגיש, הוא לא יודע מה לעשות. הוא אמר לי שילווה אותי
הביתה, אבל לפני שיצאנו מהחדר, הזכיר לי שההורים שלו יושבים
בסלון, וביקש ממני למחות את הדמעות ולעשות את עצמי בסדר. אין
גבול לחוצפה של הבחור הזה, חשבתי, אבל שתקתי לו על דברים
גרועים יותר כל כך הרבה זמן, זה לא היה הזמן לעורר וויכוח, ולא
היה לי כוח לדבר.

יצאנו, בכיתי כל הדרך, לא מדברת, מה היה לי להגיד? הגענו
לבניין שלי וישבנו על ספסל מתחתיו. "מה את חושבת שאנחנו צריכים
לעשות?" הוא שאל אותי. חתיכת אפס, חשבתי לעצמי, אפילו עכשיו
אתה לא בטוח בעצמך? אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה. הוא עדיין לא
ידע. אמרתי לו שהוא צריך להחליט, לא אני. הוא שאל למה, ואמרתי
לו שאני לא אהיה זו שתלך אחר כך הביתה עם רגשות אשמה. אם הוא
רוצה להיפרד ממני, זה החלטה שלו. וזה מה שהוא החליט. כמובן
שהוא לא שכח להגיד לי שכל זה בעצם בגלל שאם נשאר ביחד, "זה לא
פייר כלפייך". זה לא פייר כלפי?! חתיכת בן זונה דפוק, כאילו
איכפת לך אם זה פייר כלפי או לא!

נכנסתי הביתה, ולמחרת, כשהרשיתי לעצמי לחשוב על זה, התחלתי
להבין הכל. התמלאתי בכעס, עצב וכאב באותו זמן. איכפת לך? שמוק
מכוער, תפסיק לשקר לי! תפסיק לשקר כבר, דיי! היית אומר שאני לא
יותר מזיון בשבילך, לפחות כשאתה זורק אותי תרשה לעצמך להגיד את
האמת! "אני יודע שאהבתי אותך", אה, באמת? אתה יודע? אז לאן זה
נעלם? יום אחד קמת בבוקר והרגשת שזה חסר לך? תסלח לי אם אני לא
מאמינה לבולשיט הזה עכשיו.

היינו נפגשים לפעמים לבד, בימים שאחרי הפרידה. אני הייתי מותשת
מחוסר שעות שינה, והוא, כרגיל לא היה בטוח. "אני לא יודע אם
עשיתי את הדבר הנכון", הוא אמר לי. לך תזדיין, חשבתי, ואמרתי
לו שהוא עשה את הדבר הנכון. "את חושבת שאנחנו צריכים לחזור?"
אין לך בושה? אתה לא זבל, אתה המיץ של הזבל, חשבתי, ואמרתי לו
שאני לא רוצה לחזור אליו. נמאס לי מהמשחקים שלו, נמאס לי לעשות
מה שהוא רוצה כל הזמן, ונמאס לי להיות סוג ב' במערכת היחסים
הזאת. בעיקר נמאס לי מה"לא יודע" שלו.

שכבנו עוד פעם אחת אחר כך. אחרי שהגעתי לאורגזמה, התלבשתי
והלכתי, הוא לא הספיק לגמור. לא היה איכפת לי, ולא רציתי לראות
אותו, אבל הוא היה גר קרוב ולפעמים לא הייתה ברירה. פגשתי בחור
אחר, מדהים, מוכשר, חמוד, ויצא שדיברתי עליו עם ידידים שלי,
ואמיר היה שם, ושמע. שמחתי שהוא שמע, שלא יחשוב שנתקעתי עליו,
שיידע שעברתי הלאה ולא איכפת לי יותר, יש לי חיים אחריו. הוא
כעס עליי שעברתי הלאה יותר מדיי מהר. המשכתי לקלל אותו בשקט
מצד אחד, ולצחוק עליו מצד שני. כמה מעורר רחמים!

יצאתי עם הבחור החדש. זה לא היה ריבאונד, זאת הייתה התחלה
חדשה, נקיה, דף חלק וקשר מוצלח. מדי פעם הייתי רואה את אמיר,
הוא היה הציע לי להיפגש, אחרי שייגמר העניין עם הבחור הנוכחי.
הוא התגעגע לסקס. הקשר עם אותו בחור נגמר בסופו של דבר, לכל
דבר טוב יש סוף, ואכן, בשלב מסוים, באתי אליו. התמזמזנו, כי לא
הייתי מוכנה לשכב אתו.

אחר כך הכרתי עוד בחור, הודעתי לאמיר שאני מתחילה לצאת עם
מישהו, ומפסיקה את היזיזות שלנו. יצאתי עם הבחור ההוא, וגם זה
נגמר, ושוב, חזרתי אל אמיר, הפעם כבר שכבנו, זה היה נחמד, אבל
לא הייתה בזה את ההתלהבות, וזה היה מתוכנן מדיי, אבל מדי פעם,
כשהתחשק לי סקס מוצלח, הייתי הולכת איתו.

בסופו של דבר נמאס לי ממנו. הסקס כבר לא היה כזה שוס, אבל זה
לא בגלל זה. הסיבה העיקרית היא שהבנתי שאני עדיין שונאת אותו.
אני שונאת אותו שניצל אותי במשך כל התקופה שהיינו ביחד, אני
שונאת אותו על חוסר האכפתיות שלו, ואני שונאת אותו כי אני
מוצאת שהכאב שהוא גרם לי חדר עמוק כל כך לתוכי, שאני לא מצליחה
להשתחרר ממנו, ולנהל מערכת יחסים נורמלית. אני לא מצליחה
להרגיש כלפי מישהו מה שהרגשתי אליו, אהבה עיוורת שכזאת. אני
מרגישה כאילו הוא נפרד ממני שוב, בשלט רחוק, בלי מילים. הכעס
הזה שוב מתעורר, ואני לא מסוגלת לחשוב עליו בלי להרגיש מחנק
בגרון. אני שונאת אותו עדיין, ואני לא יודעת אם זה יעבור לי אי
פעם, וזאת רק עוד סיבה לשנוא אותו.

אמיר היה הכל אז, ועכשיו, שלוש שנים מאוחר יותר, הוא כלום. אז
ניסיתי להבליג על הכל, ועכשיו אני נותנת לזה לצאת החוצה. אז
ניסיתי לעבור את זה כמה שיותר מהר, ושכחתי מהכל, עכשיו אני
נותנת לזה זמן לעבור. אני רוצה לשכוח מכל הפעמים שכאב לי, ואני
רוצה להפסיק להרגיש כעס. בפעם האחרונה שראיתי אותו, דיברנו
קצת, והוא אמר שאני תמיד אהיה משהו מיוחד בשבילו. נמאס לי
לשמוע ממנו את הבולשיט הזה כבר. יש אנשים שלא משתנים אף פעם,
ויש אנשים שכן. אני יודעת שהשתניתי, אני יודעת שאני מייחסת
פחות חשיבות היום לסקס ופחות מאמינה לאנשים, במיוחד לאלה
שטוענים שהם אוהבים אותי. אולי אני רוצה קצת להשתנות בחזרה.

כל פצע מגליד, אבל יש כאלה שמשאירים צלקת.  

אני יודעת שהשם לא מקורי, כל הקרדיט למוניקה סקס, זה הדיסק
שליווה את המחשבות שלי בעניין המדובר לאחרונה, ולכן בחרתי
דווקא בשם הזה, מה גם שהוא מתאים לתוכן.