כששבה להכרה נפקחו עיניה וראתה רופא שנראה בשנות ה30 לחייו,
זקן קצר ושיער קצר מרוח בג'ל. היא התאהבה בו מהרגע הראשון
שראתה אותו, עד כדי כך שבלי שתשים לב שאלה אותו "הגעתי לגן
עדן?"
הרופא שקוראים לו אמיר, צחקק ואמר "לא מתוקה, את בבית חולים.
היית חסרת הכרה במשך שלושה ימים בגלל האנורקסיה ונתנו לך אוכל
בעירוי."
הילדה הביטה על העירוי וחזרה להביט על אמיר וצעקה זעקה קלה.
"מה?! לא!!! האוכל בעירוי ישמין אותי והבחור שאני אוהב לא יאהב
אותי בגלל שאני לא רזה."
אמיר אמר לה משהו שגרם לה לחשוב הרבה, משהו שלא שמעה אף פעם
בעבר "אם מישהו באמת אוהב אותך, הוא יאהב אותך כמו שאת - שמנה
או רזה."
הילדה חייכה לשמוע את קולו של אמיר הזה. המילים האלה גרמו לה
להתאהב בו ולא לרצות לעזוב את בית החולים לעולם. "עוד כמה זמן
אשאר פה?" שאלה הילדה בתמיהה.
"זה תלוי בהתקדמות הטיפול. ככל שתחזרי יותר מוקדם לאכול רגיל,
ככה זמן הטיפול שלך בבית חולים יתקצר."
הילדה חייכה וחשבה לעצמה איך להישאר יותר זמן עם הרופא- להרעיב
את עצמה. לא לאכול, לא לשתף פעולה, לא לנסות לאכול, לחתוך את
העירוי - הכל,הכל כדי שתישאר בבית חולים עם בחיר ליבה. לאחר
יומיים של שהייה בבית חולים הורייה של הילדה באו בדיוק בזמן
שאמיר בדק את התקדמותה והיא כעסה, כי הם גרמו לו ללכת.
אימא שלה התיישבה לידה, בהתה בה במשך דקה ודמעות זולגות אחת
אחרי השניה ואחרי הדקה השלמה הזאת הצליחה להוציא מילה מפיה
ושאלה אותה "למה? למה עשית זאת לעצמך?" והדמעות הקטנות שירדו
על לחייה, החלו להפוך לבכי תמרורים עם זעקות ושאר החולים בחדר
הסתכלו עלייה.
האב החל לנסות להרגיע את האם והילדה ענתה "לא, אל תנסה. אני
מכירה אותה, זה רק יעצבן אותה יותר."
האב הקשיב לעצת הילדה וחזר להתיישב במקומו.
"ובכן, רוצה לדעת למה, אימא?"
האם רק המשיכה לבכות אך הנהנה.
"אני לא שואלת אותך למה עשיתי את זה לעצמי. כשעשיתי את זה לא
חשבתי עלייך או על אבא או על מישהו אחר, חוץ מלבדי. עשיתי את
זה בשביל עצמי."
האם נרגעה. איכשהו הבת הבינה שתשובה כזאת תרגיע את האם, תבין
לה לגרום שזה לא אשמתה, שהיא לא הייתה עיוורת, שהיא הייתה אימא
טובה, שהיא באה עד לכאן כדי להראות שאכפת לה, שאכפת לה. אך
לבת? לא אכפת. הבת עשתה את זה בלי מחשבה על אנשים אחרים. היא
הכאיבה רק לעצמה, לא ניסתה להכאיב לאם או לנקום בה, רק בעצמה.
היא הייתה האויבת הכי גדולה של עצמה. האם נשקה לבת וגם האב והם
הלכו.
"סוף-סוף," מלמלה לעצמה. רק רצתה שהרופא אמיר יחזור.
שבועות שלמים הילדה הייתה בבית חולים. בפעם השניה שהוריה באו
היא שאלה אותה "אימא, מה דעתך על אחד בערך בן 30 ככה בשבילי?"
אימא שלה כמעט התחרפנה ושאלה "השתגעת?" ואז היא ידעה שזה בחיים
לא יקרה. אך לא היה לה אכפת מאימא שלה. היא הלכה על זה. לילה
אחד היא יצאה ממיטתה ובאה לאמיר בלילה. היא ניסתה לפתות אותו,
אבל הוא הדף אותה מעליה ולא הבין מה קרה לנערה המסכנה וניסה
להחזירה למיטה. היא ניסתה להילחם בו בכוח, אבל היא הייתה חלשה
מדי.
"אני לא יודע מה זה היה, אבל אל תצאי אף פעם מהמיטה, שמעת?"
הילדה לא ענתה.
שבועות על גבי שבועות הייתה שם. היא התייחסה בקרירות אל אמיר
וחשבה שאין טעם לחיים. לפחות עד עכשיו הייתה מחכה כמה זמן כדי
שהעירוי יישאר, שייתן לה קצת כוח. אבל הפעם היא החלה לחתוך
מבלי שהאוכל ייגע בגופה.
היא נפטרה כעבור כמה זמן.
בלוויה גם הרופא שלה אמיר בא. בית הקברות היה נמצא בחורשה
ונדמה לו שהוא ראה את הילדה בין אחד העצים. הוא החל לרדוף
אחריה עד שהגיע לכביש מבלי ששם לב, כי הוא היה עסוק בלמצוא את
הילדה. מכונית דרסה אותו.
והנה הם שם, מאוחדים.