מאז נלקחה נשבר עולמי, כאבתי אותה, ולמרות ההכרות השטחית למידי
שהכרתי אותה, הערצתי אותה ושאפתי להגיע לרמות שלה יום אחד.
כששמעתי על מותה לבי נשבר והתמוסס בדמו. ואז... אז הגיע
הקול... בהתחלה שקט, אך עם הזמן מתגבר ולאט לאט גם ברור יותר.
"נירה..." אמר הקול.
"אה?" שאלתי בחוסר עניין מדומה...
"נירה, תכירי... זה מוות..."
"מוות, תכיר - זאת נירה..." חזר הקול בשנית.
"נעים מאוד! ומי... מי... מי אתה?"
"א... אנ... אני?" שאל הקול בבהלת מה.
"כן, אתה..." אישרתי בחיוך...
"אה, אני... אני... אני הלב שלך!" אמר הקול.
"אה, ברור, עכשיו הכל מובן..."
"נו... רק רציתי שתיזהרי ממנו... זה הכל... מותר לי לדאוג לך
קצת, לא?"
"כן, מותר..." השבתי בחיוך עייף.
למחרת קמתי, אחרי לילה הזוי למדי, מלא בחלומות על קברים ועל
"חבריא קדישא". הלכתי לשתות את הקפה כרגיל; שתי כפיות סוכר
ורבע חלב. נישנשתי איזה פתי-בר עתיק מהארון ויצאתי לעבודה
במשרד שלי בפתח תקווה, בו אני מייעצת ועוזרת לאנשים בתור
פסיכולוגית משנה. ומאז אותה שיחה הייתי במרוץ, כל הזמן שמרתי
על עצמי, דאגתי לכל סכנה שעלולה לבוא, אכלתי אוכל בריא ונמנעתי
מסכנות מיותרות כמו בנג'י וכאלה. ואז, אחרי שסוף סוף הרגשתי
שבי הוא לא יעז לגעת, טעות מרה חדרה להכרתי - בי אולי הוא יגע,
אך בקרובים ובחשובים לי אף אחד לא אמר שלא. וכך התוודעתי
לרעיון, ועוד לפני שהספקתי לקלוט אותו הוא לקח את הורי, אמנם
לא באותו הזמן, קודם את אבי שאותו לקח באופן של התקף לב, ולאחר
כחודש את אמי, שלא יכלה להתמודד לבדה, עם אובדן אבי. בהתחלה
נורא כעסתי, נשברתי, דיממתי, לא רציתי לשמוע או להקשיב ופשוט
נתתי לעצמי לשקוע ביגוני. כך זה היה במשך חצי שנה בערך, עד
שיום אחד כשהגעתי לגיל היפה 74 חזר אותו המוות הנורא, אך הפעם
הוא ניגש אליי ישירות:
"אני יודע שדיברו בעבורי רעות, אבל... אחרי הכל... אני לא כזה
נורא..."
"תוכיח..." אמרתי בעייפות מה, של מישהו שכבר נמאס לו לנסות
למצוא מישהו הגיוני בכל החיים האבסורדיים האלה.
"בואי... נלך לסרט החדש של וודי אלן, ככה תזכי להכיר אותי,
ולהווכח שאני באמת, באמת בסדר."
"טוב", עניתי, "אז היום ב-7?"
"היום ב-7..." ענה הוא.
ובאותו היום, ב-7 בדיוק, הלכתי איתו וידעתי, ידעתי שאני לא
אחזור...
