ויהי ביום שישי בערב ויאמר אלוהים: "משעמם פה אחושרמוטה!"
ויקפצו אלוהים והכרובים בזמן ויגיעו ל"תופים" באבו כביר וישבו
על איזה נרגילה מלון והורידו כמה בירות.

גבריאל הקפיץ טקילות.

וירוקן האל אל תוכו את הבירה הרביעית והרגיש סבבה. מי צריך גן
עדן כשיש אלכוהול ונרגילה מלון?
וימשיכו הקדושה להרטיב גרונם ב"קילקני" ו"קורונה".

גבריאל המשיך להקפיץ טקילות.

ויבוא השטן לשבת עם החבר'ה ויאמר לאלוהים: "נו, ועכשיו? תחזור
לאותו שעמום של אין שכל אין דאגות בגן עדן? אתה יודע שתתחרפן
משעמום."
ואלוהים, שהיה שמח וטוב לב אחרי המכבי ה-12, אמר "וואלה. הולך
להיות פה כמו פרסומת לבתי אבות. רק אנשים שאוכלים, ישנים
ומשתינים איפה שהם רוצים. צריך קצת עניין בכל העסק."
ויקום אלוהים (אחרי כמה ניסיונות) ויחזור בזמן, ויביים את כל
הקטע עם הנחש, אך לא עץ הדעת היה זה (כי אלוהים יודע שמסתובבים
פה אנשים מטומטמים לאללה, אז הוא סימן את עץ הדעת כניסוי
שניכשל), אלא עץ האהבה.

ויקום אלוהים עם האנג אובר עצבני והבין שדפק את כל העסק, אך את
הנעשה אין להשיב.

לעד יעשו אנשים דברים מטומטמים ויאשימו את האהבה. אותו תפוח
רקוב, נושא האשם הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

רק גבריאל עוד ב"תופים", מקפיץ טקילות, לא מבין איפה כולם.