יום 2:

אני מתגעגעת אליך.
אתה לא פה רק יומיים וכבר הגעגועים קשים.
תודה לך. החיים שלי נראים פתאום הרבה יותר מעניינים כשאתה פה.
רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך ומחכה שתחזור.

                                                           
                                                ענת.

"בטח קראתי את המכתב הזה מיליון פעם. אני באמת חושב שהמכתבים
שאת כותבת לי מחזיקים אותי שפוי במקום הבודד הזה. הקירות
המרופדים האלה לא תרמו שום דבר לאף אחד שהיה ביניהם אי פעם,
ויותר מזה, בטח רק החמירו את המצב. אבל המכתבים שלך מחזיקים
אותי שפוי.
הנורה למעלה, שמוגנת בסורגים, מאירה לי את ארבעת הקירות
שאמורים, ביחד עם התרופות והפסיכולוג, לרפא אותי ממה שחושבים
שיש לי. אבל אני אשרוד."

יום 10:

אהובי,
לא עובר יום שאינך במחשבותיי.  
השמש הקיצית מאירה על פניי ואני נזכרת בחיוך שלך ובחיבוקים
שלך
והדרך הנהדרת שבה אתה מנשק.

                                                           
                                            ענת.

הייתה לי היום פגישה עם הפסיכולוג, ד"ר מק, או איך שאני אוהב
לקרוא לו, רונלד מקדונלד. קצת חוש הומור לא מזיק במקום כזה.
הוא שאל אותי איך אני מרגיש, אמרתי לו שבסדר, ושהרגשתי בסדר גם
לפני שהכניסו אותי לפה. הוא הנהן וכתב משהו בפנקס שלו.
פרוידיאן דפוק. הוא הסתכל עלי כאילו אני קוף בכלוב בתוך ניסוי
שהוא עורך, ושאל אותי אם כבר נזכרתי למה אני פה. הסתכלתי לו
בעיניים (כמו שאף קוף בחיים לא היה עושה) ואמרתי לו שלא, ושלא
יהיה לו ספק שמה שמשאיר אותי נורמאלי במקום הזה, זה המכתבים
שלך, שאני קורא באדיקות וחורט אל תוך ליבי. ללא הבעה הוא המשיך
לרשום בפנקס שלו. הנורה המסורגת מאירה על שנינו באותו חדר.
גורם לך לחשוב מי מאתנו צריך להישאר פה בסוף הפגישה.

היום בצהריים קיבלתי עוד כדור של ליתיום. אני לא עושה צרות.
בלעתי את כולם.

יום 17:

אהבתי אליך אינה דועכת לרגע.
אני כותבת לך שירים וסיפורים רומנטיים שאני לא שולחת לך
כי אני רוצה שתקרא אותם כשתשתחרר, ואז תוכל לחבק אותי חזק
וללטף את שערי.

                                                           
                                ענת.

לא נותנים לי לזוז פה. תקוע בתוך ארבעת הקירות האלה. אני סתם
רץ מקצה אחד לשני רק כדי לא להתנוון.
אני שומע צעקות של אנשים בחדרים לידי באופן עמום. אני מחייך
לעצמי. להם אין מישהי שכותבת מכתבים כמו שאת כותבת לי.

הנורה מאירה היום יותר חזק, או שזה רק אני?







יום 27:

כתבתי לך כבר שאני מתגעגעת?
כבר כתבתי שאני רוצה להרגיש את מגע ידך על לחיי?
כל מה שאני כותבת נשמע לי אותו דבר, ואני
לי לא נמאס לרגע לכתוב אותם.

                                                           
                               ענת

רונלד חזר היום. חייכתי אליו דרך התרופות, הוא הסתכל עלי לרגע
והזיז את כיסאו קצת אחורה. הוא שאל אותי בפעם המי יודע כמה מה
שלומי, כבר אין לי חשק לענות לו. בהיתי בו וגיחכתי לעצמי. הוא
נראה נורא מצחיק. בחרתי להתעלם ממנו ולהמשיך לקרוא את המכתבים
שלך. עיניי מסונוורות מהנורה למעלה, מזכירה לי את השמש שכתבת
עליה לפני כמה ימים (או שבועות? לא יודע...)

לפי מה שקורה פה אפשר לחשוב שאני מסוכן למישהו. שמו שני אחים,
כשומרים על דלת התא. למה לא נותנים לי רק לקרוא אותך בשקט?

יום 35:

כבר יותר מחודש אתה לא איתי
ואהבתי עליך רק מתגברת.
רב החברות שלי באותו מצב היו בוכות אם הן היו כותבות מכתבים
כאלה
או כשהיו כותבים את המען.
אבל אני רק חייכת. שתזכור אותי ככה.

                                                           
                               ענת

מק שוב פה. אדום ומיוזע. הוא שאל מה קורא איתי, אבל הפעם לא
נכנס והתיישב, ראיתי את עיניו רק דרך הצוהר הקטן שבדלת. רצתי
לכוונו בכל כוחי ונתקעתי עם הכתף בדלת, הוא מיד התרחק, הרהר
לעצמו לכמה רגעים והשפיל את המבט. "הגיע הזמן לטיפול בשוק" הוא
אמר לעצמו, או לי. למרות שלא נראה לי. הוא לא באמת דיבר אלי אף
פעם, רק לפנקס שלו ולעצמו.
"אז מה, חשמל?" שאלתי אותו בחיוך, עדיין שוכב באותו מקום שבו
נפלתי.
"לא" הוא ענה וחייך "לא כזה שוק. אפשר לקרוא לזה פתיחת עיניים
כפוייה, אנחנו פשוט נחדיר לך למוח למה אתה פה, אולי זה יקלט."
לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה הוא כבר יכול להגיד לי חוץ
מהשטויות שהוא דיבר ביתר הפגישות? הרגשתי את הדם עולה לי לראש.
חוץ מזה, איך אפשר בכלל לדבר על לפתוח עיניים עם האור הזה?

יום 40:

"תקשיב לי!" הוא צעק עלי. הוא איבד את סבלנותו כבר לפני
יומיים. ראיתי את זה קורה וצחקתי בכל פעם שנכנס לחדר. הוא ממש
נראה כמו טרול זעוף.
"למה אתה פה?"
"אין לי מושג" עניתי לו וחייכתי. כבר כמעט שבוע שהוא מנסה
להוציא ממני בכוח את סיבת היותי במקום הדפוק הזה, והוא לא מבין
שאין סיבה. אני סתם פה.

הוא התקרב אלי ואמר "קיבלתי אישור מהי"ור להאיר את עיניך,
אנחנו לא יודעים מה זה יעשה לך, אבל התייאשנו מכל אופציה אחרת,
אז תן לי לשאול אותך בפעם האחרונה, מה הביא אותך לפה?"
"אין לי מושג" צחקתי "נראה לי שאמבולנס" באמת הרגשתי שאני על
הסף, הבנתי את הפרנציפ, אפשר לעבור הלאה: "אבל אני אגיד לך מה
יוציא אותי מפה: לא אתה, לא היו"ר, לה הוואליומים ולא הליתיום.
אני יודע שיהיה יום שאני אפקח את עיני, ומולי תהיה שמש (אולי
גם עליה יהיו סורגים?) והחברה שלי, ענת, שכנראה הפסקתם להעביר
לי את המכתבים שלה, אבל אני יודע שהיא ממשיכה לכתוב לי"

"אין ענת!!! יא חתיכת מסובב, הרגת אותה!!!" הוא צעק לי בפנים,
אצבעו מצביעה עלי "לכן אתה פה! לכן אשפזו אותך! החברים שלך, או
מה שנשאר מהם, סיפרו לי שהיא פשוט לא הצליחה לשכנע אותך שהיא
מאוהבת בך עד מעל לראש, ובמכה אחת של יאוש פשוט גמרת אותה
לגמרי! היא לא כותבת לך מכתבים, היא לא יכולה!!! היא מתה.
הפתקים הפאתטיים האלה שאתה כותב לעצמך, מתי תפסיק עם זה כבר???
הם כל כך בנאליים, אף בת מוצלחת עם חצי מוח לא תכתוב כאלו
קלישאות לחבר שלה!!!"

הוא עצר ונשם עמוק, מנגב את הזיעה ממצחו. איך הוא מעיז לדבר
ככה עליך, מאיפה הוא מכיר אותך, מה הוא בכלל מבין ברומנטיקה?
המכתבים שלך, זה מה שהשאיר אותי שפוי במקום הזה!!
רתחתי. לרגע הכל נהיה חשוך (כמה זמן כבר לא ראיתי חושך), ואז
ירקתי את אצבעו המדממת מהפה שלי.

האחים הובילו אותו אל מחוץ לתאי הלבן-אדום

יום 50:

את כבר לא כותבת לי?

אז את בטח חושבת שאני עוד מעט משתחרר, מחכה בציפיה לחיבוק שלי.
אבל בינתיים אני עוד פה. קורא את מכתבייך הקודמים, שמונחים על
אטב מעל לראשי. יש פה אח שאחראי על להעביר לי את הדפים, אני
כבר לא יכול, הידיים שלי קשורות.

השמש בתקרה מסנוורת אותי בתוך החדר הלבן.