כשנסעתי הביתה, ביום חמישי, התיישב לידי זקן אחד, קירח עם חור
מדמם מעל הגבה השמאלית וריח נורא חזק של פורמלין. באופן די
מכוון, הוא התיישב לידי, ובמשך זמן רב לא הוציא מילה מהפה.

חם. עיניי עצומות. אני מדמיין לעצמי קבצן מסתורי שואל אותי
ברחוב ריק "האם מגיעה הסופה?", כנראה קטע מסרט שראיתי לא מזמן,
אני מנסה להיזכר לרגע, ולא כ"כ מצליח. מוזר. בדרך כלל אני טוב
במשחקים כאלה.

הזקן שהתיישב לידי מנסה לנגב את הדם מעל לגבתו. הוא כבר חצי
קרוש ממילא, אז הוא מוציא תפוח אדום משקיות השוק שלו, מנגב על
חולצתו ונוגס חתיכה, המיץ משפריץ לכל עבר, שפריץ אחד מסתנן
לעברי.

"האם אתה רואה את ענני הסופה?" שואל אותי הקבצן. "ראייתי אינה
טובה כמו פעם, ואפילו קשה לי לפעמים להרים  את הראש לעננים,
אולי בחור צעיר כמוך מוכן לעזור לי?"
הרחוב שומם. אין נפש חיה, אין אף אחד שיסתכל עלי מוזר, על זה
שאני עוזר לקבצן באמצע תל  אביב, אז אני מסתכל למעלה, לעבר
הים. האוויר נהיה יבש מרוב חום. די מוזר, בשביל ים.

ריח הפורמלין נורא חזק פתאום. כאילו הריח מגיע מתוך הזקן, ולא
מזיעה או מבגדים מלוכלכים. אני מסתכל  לעברו, ורואה שפצעו מדמם
שוב. איך אפשר לשרוד אחרי כזה פצע? זה ממש נראה כמו כניסה של
כדור.
"אי אפשר", עונה לי הזקן.
"סליחה?" אני שואל. לא ייתכן שחשבתי בקול רם.
"לא שורדים פצע כזה, זה בלתי אפשרי", אמר לי הזקן. "זה הכל
פה", ונגע לי במצח. מעל הגבה הימנית. הרגשתי את הדם זורם לי
מעל העין.

"אין עננים?", שאל אותי הקבצן. משכתי בכתפי. ראיתי רק בעין אחת
עכשיו.
"תודה רבה", הוא אמר בחיוך מאוכזב, "אם תשנה את דעתך, תודיע
לי".

הזקן הוציא לי קרן שד גם מעל הגבה השנייה, נראיתי עכשיו כמו
שטן קטן, התחלתי להרגיש איך כל צלם אנוש מתרחק
ממני
מהזקן
מהאוטובוס


"אדוני! אדוני! חכה!" דהרתי לעברו על פרסותיי. עיניי האדימו
לרגע, וכנפי הסתירו את האור.

"ענני הסופה".

"הם פה".