אני לא אשכח אותה.
אף פעם.
היא הייתה כל כך יפה.
אני מכיר אותה כבר כל כך הרבה זמן וזה כאילו שראיתי אותה פעם
ראשונה אתמול מחוץ לפאב.
כרגיל, כל רגע אושר בחיים שלי לא יכול להמשך ליותר מ-20
שניות.

מה כבר רציתי באותו לילה? לחזור הביתה מהצבא, לנוח קצת, לאכול
משהו, להיפגש עם חברים שלי, לראות את ההורים שלי במינימום זמן
ההכרחי.
באמת שיכולתי להסתפק בזה, אחרי הכל, זה מה שאני עושה כל שבוע.
אני באמת לא צריך הרבה. קפה, סיגריות, קולנוע, מוזיקה, חברים
ולעבור ליד מישהי עם חזה גדול בעזריאלי לפני שאני עולה
לאוטובוס הביתה. לא בהכרח בסדר הזה.

מתברר שכשהגורל מבין שיש לך תוכנית קבועה לחיים הקטנים שלך,
הוא עוזב אותך בשקט, אבל דיר באלק אם אתה משנה משהו, כי אז
כבודו צריך להתפנות מסדר היום הרגיל שלו של פצצות, התקפי לב
ותאונות דרכים ולסדר לך משהו מיוחד, כדי שתבין שהיית צריך
להישאר במסלול הקטן והמסכן שלך ולא לתפוס תחת ולהגיד "בוא נעשה
משהו שונה הפעם. בוא נלך לשמוע הופעת ג'אז בפאב צפוף וקטן עם
כסאות לא נוחים, ליד הכיכר הכי עמוסה במדינה, כי חסר לי משהו
בחיים ואולי זה ליהנות קצת". ספציפי משהו, לא?

התחיל שבוע הספר. ראיתם פעם את כיכר רבין בשבוע הספר? הנה מקום
נהדר לעשות בו פיגוע. 4,000 איש לפחות מתנהגים כאינטלקטואלים
ובוחנים ספרים. בוודאי שאף אחד לא יקנה שום דבר מעבר לחדש של
רות סירקיס. למי יש זמן לקרוא? כמה מהם כבר יודעים לקרוא?

אבל היא הייתה שם. לא ראיתי אותה כבר שנים. ללא ספק אחת
מנקודות האור של החיים המסלוליים שלי. כמובן שלא להרבה זמן, כי
כשמסתכלים הרבה זמן לתוך אור בהיר, אז או שעוד מעט תעשה תאונה,
או שכבר עשית.

שם. היא דפדפה בספר פילוסופיה עם אצבע ארוכה ורועדת קצת (או
שאולי זה אני?) לובשת גופיה שחורה וג'ינס גזור שכבר מזמן יצא
מכל אופנה שהיא, אבל היא פשוט אוהבת אותו.
פילוסופיה. לעזאזל! תחשבו רגע. מה אנשים קוראים היום? הארי
פוטר נחשב כספר קלאסיקה. נפליג על כנפי הדמיון עלק. תקראו פעם
ניטשה. זה טריפ.

אני מודה. עצרתי לרגע כשראיתי אותה. לא כ"כ ידעתי מה לעשות עם
עצמי. לאחר רגע חזרתי לעצמי. קטלגתי אותה כאהבת נעורים חולפת,
ובשכנוע עצמי שאני לא חושב עליה יותר, פשוט המשכתי לכוון
"הכוסית". אחרי הכל, בשביל זה באתי. לשמוע הופעת ג'אז, לשתות
בירה פושרת נטולת גזים, להריץ צחוקים עם איזה 3 חברים ולהסתכל
על המחשוף של המלצרית כשהיא מתכופפת לשים את הכוסות על השולחן
הנמוך.

אז ישבנו, שמענו, צחקנו. עצמנו עיניים ונתנו לקול הסקסופון
וגיטרת הבס לאפוף אותנו עם אדי האלכוהול ועשן הסיגריות. תופפנו
ביחד עם המתופף באוויר. חיים באשליות שפעם גם אנחנו ננגן ככה.
יש בג'אז רגעים שהם פשוט ככה. רק לעצום עיניים ולטעום את
המוזיקה, להרגיש אותה ממלאת לך את הגוף, מערפלת לך את כל
החושים ומתפוצצת בכל תא ותא.

כמו הפיצוץ שהיה 20 דקות אחרי שהתחילה ההופעה. אמרתי לכם. למה
ציפיתם?

יצאנו כולנו בריצה החוצה (לא כי דאגנו, אלא כדי לראות).
כל הכיכר הפכה לאירוע סוריאליסטי. אנשים מפוזרים זה ברור. דם
היה נתון מתבקש, וגם האנשים ההיסטריים לא בדיוק באו בשוק
בשבילנו.

אבל כולנו עמדנו שם. פעורי פה, והסתכלנו.
על הדפים.
כל הספרים, מפוזרים לדפיהם, מרכיבים ספרים שלא יתכנו בשום מקום
אחר. הארי פוטר בשדה השיפון, הבלונדינית הסודית התחילה
להתעניין בפירושי התנ"ך של קאסוטו וגעגועי לקיסינג'ר כאילו
נכנס לוויכוח סוער עם מלחמה ושלום על יתרונות הסיפור הקצר
לעומת הנובלה במאה ה-21.

רק ניטשה היה מונח לו לבד, על הרצפה. שלם. מוכתם בדם. מדסקס
בינו לבין עצמו האם האדם הוא יציר האל, או שמה ההפך? ולמה
בעצם? אני חושב שלרגע ראיתי אותו בוכה.

או שאולי זה אני?