"אני ז ו נ ה" חזרתי על דברי באיטיות.
"את רצינית?! למה?!" היא נשמעה מופתעת.
"מאד פשוט. חיפשתי יזמות שלא צריך להשקיע בה משאבים כספיים,
וחוץ מזה יש לי את כל הציוד."
"כן, אבל ביזמות הכוונה להביא רווחים מבחוץ."
"זה אמנם נכון, אבל אמרו לי: 'קודם תתחילי פה ונראה איך זה
הולך'. אז התחלתי".
"אני רואה שעשית כל מיני דברים, אז איך הגעת לזה?!"
"בהליכה איטית, שלושים שנה".
"איך א נ י אמורה להתייחס לזה?" נזפה בי.
"בפשטות" השבתי.
"אני לא מבינה, התמקצעת במספר תחומים, למה לא התברגת בקיבוץ
במשהו מתאים יותר?" ניסתה לפתור חידה בלתי אפשרית.
"שאלה טובה!" החמאתי לה "אולי בגלל שכל העמדות היו תפושות?!"
העליתי השערה "ובחוץ לחפש עבודה, בגיל ארבעים פלוס, זאת ממש
בעיה. ובכלל, מה זאת אומרת 'מתאים יותר'?"
"את יודעת למה אני מתכוונת" אמרה כיודעת כל.
"מ מ ש לא" עניתי בנינוחות.
"אז מה אני צריכה לעשות עכשיו?" חיפשה מפלט מהסיטואציה
הבעייתית בעיניה.
"תראי" הקשיתי עליה, "את צריכה לדעת! את הזמנת אותי."
"כמה זמן את בעניין?" שאלה בסקרנות, נזהרת לא לקרוא לילד
בשמו.
"שנה, פלוס מינוס, מאז ההתייעלות האחרונה בקהילה" עניתי.
"איך אני אמורה לתמחר אותך?"
"משהו בין מינימום למקסימום" עניתי.
"יש לך הצעה יותר קונקרטית?" שאלה, כשארשת של רצינות שפוכה על
פניה.
"את התמחית בתחום, לא?!" עניתי בשאלה, כמו יהודיה טובה גם אם
היא זונה.
"נכון שאת מתבדחת?" ניסתה אותי שוב, מסרבת להאמין.
הבנתי שהיא אובדת עצות. ניסיתי להקל עליה:
"פעם הבאתי תכנית שיתמחרו לפי פעולה, אבל הבהירו לי שיש קשיים
במערכת המחשוב והדבר יכביד על הנהלת החשבונות. האמת שזה לא כל
כך משנה כי ההכנסות פיקטיביות, הרי בפועל החברים לא משלמים, אז
מה זה משנה בכלל?!"
"מה יקרה כאשר תעברו לשכר דיפרנציאלי?"
סוף-סוף קלטה שאני דוברת אמת. ניכר היה שהיא מודאגת.
"אני לא יודעת, אולי באמת עוד יחליטו שהקיבוץ לא יכול להרשות
לעצמו את השירות הזה" חזרתי על אמירה ששמעתי מפיו של חבר הנהלה
בכיר, "קודם נעבור את הגשר - אחר כך נראה."
"את צודקת, ובכל זאת, בשלב זה עלי לרשום הכנסות, אחרת איך
תקבלי את האחוזים שלך?"
"תעזבי אחוזים" ניסיתי להסביר, "הרי האחוזים מועברים מכסף
שלמעשה לא נכנס לקופה וחוץ מזה, אין לי תעודות בתחום, הכל מידע
אישי וניסיון שנצבר עם השנים, ומי כמוני יודעת שתעודות זה דבר
חשוב" הוספתי, "אבל הבעיה האמיתית היא, שלמרות הניסיון שיש לי,
לא חסרות נשים צעירות ואסרטיביות ממני, שמחפשות הכנסה נוספת.
היום כל אחת תופשת כפי יכולתה. זה שוק פרוץ." חייכתי לעומתה
"את בוודאי מודעת לכך שגם הציוד מתבלה עם השנים?! יכול להיות
שאם היו עומדים לרשותי אמצעים הייתי משפצת, מחדשת ומסתערת
במשנה מרץ. מרחיבה את קהל היעד."
היא נמנעה מלהיכנס לתחום ההשקעות, זה כבר שייך להנהלה הכלכלית.
אותה עניינו רק ההכנסות.
"ואיך את קובעת מחירים, איך את רושמת את הפעילות?" עברה להיות
עניינית.
"בגלל צנעת הפרט לא ניתן לרשום כל דבר" פרסתי בפניה את
הרציונל, "אני מנהלת כרטסת, ומה שמגיע מגיע. הפעילות היא
יומית. לא קבעו כמה פעולות אני אמורה לבצע ביום, העיקר שארשום
את השעות. את המחירים אני קובעת לפי סוג הפעולה. לחברי הקהילה
והחיילים זה בעצם בחינם, כי את שכר העבודה שלי, כמו של שאר
העובדים בענפי השירותים, לא הכניסו לתקציב. לבמב"חים ותושבים
זה במחיר מלא. בשלב זה, השירות רק לחברים, ככה לא צריך להתעסק
עם קבלות. ההתנהלות היא פנימית, משהו ב'כזה כאילו'."
"נו, וזה הולך?" גילתה התעניינות אמיתית בפוטנציאל הכלכלי.
"כמו כל הדברים בקיבוץ. כשנותנים שירות 'בחינם' החברים מתפשרים
על האיכות".
היא הייתה מכונסת במחשבותיה, מנסה לפתור את הסבך אליו נקלעה,
לבסוף אמרה: "למרות המורכבות אנחנו צריכות לקבוע משהו, ובשביל
זה אני כאן".
"אין בעיה, אני גמישה, מה שתגידי יהיה בסדר מבחינתי."
ידעתי שכל מה שהיא רוצה זה לרשום 'V' ליד השם שלי.
עוד טופס סגור, מבחינתה.
הבנתי שגם היא, כמוני, בסך הכל רוצה להתפרנס בכבוד.
