[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא אמרה לי שזה יבוא, סתם יבוא.
בגל הבא של געגועים למישהו, או סתם כל רגש חזק אחר.
דונט פוש איט, אין מה למהר. זה די מעצבן, כל העניין הזה. זה
נורא נחמד להתחיל, ובדרך כלל, זה אפילו די קל, ככה, משפט פתיחה
קטן או שניים. הבעיה היא מה בא אחר כך. אחרי כל הרגשות החדשים,
ההדלקות של הפעם הראשונה, כל העוצמה מתחילה להיעלם.
אם אתם מזליסטים תצליחו איכשהו להמשיך. לפעמים טוב, אפילו טוב
מאוד, בצורה שתגרום לאחרים לקנא. לפעמים סתם יצא משהו חביב, לא
היסטרי. כבר היו טובים יותר, גרועים יותר ועוד יבואו הרבה.
ברוב המקרים זה סתם.
אוקיי, כולנו חשבנו שיש לזה פוטנציאל, אחרת לא היינו מתחילים,
אבל אז לאט-לאט, או מהר-מהר, תלוי, מגלים ש... איך לומר? זה לא
זה.
הקטע הוא שהרבה פעמים פשוט נמאס, חייבים כבר שיקרה משהו. וככה
ממשיכים. זה די חסר תקווה, וזה ברור לי, לו, לכם ולכל שאר
העולם, אבל חייבים להתלות במשהו, אז הולכים על זה. אכן, אקט
נואש.
אני מניחה שזה מה שבעצם קרה לי הפעם. זו די פעם ראשונה שכל כך
העזתי והמשכתי כל כך רחוק. כמו כולם, כולל הקולות הקטנים
(שצריכים לדעת מתי לשתוק, אבל עוד יותר צריכים לדעת לא לוותר
לטפשות שגם מהלכת לה מסדרונות המוח), גם אני ידעתי שלא ממש יש
טעם להמשיך. אני גם לא יודעת מה היה שונה הפעם. אולי בכל זאת
היה בזה משהו? יכול להיות. אתם יודעים מה, אפילו סביר להניח.
כן, היה שם משהו עם סיכוי להתפתח. עכשיו השאלה היא לאן לוקחים
את זה. אם היה לי יותר נסיון, האפשרות שיצא משהו טוב היתה
ריאליסטית הרבה יותר. למרות שכשחושבים על זה, ביחס לחוסר נסיון
הזה ולחוסר האמונה שלי בעצמי, שאף פעם לא טרחו מספיק לגרום לי
להאמין שהוא חסר בסיס, דווקא אפשר לומר שיצא משהו די טוב. זאת
אומרת, כבר ראיתי מקרים גרועים יותר. הנה, אפילו היא אמרה
שכשהיא מסתכלת אחורה, על מה שהיא עשתה לפני שלוש שנים, היא
פשוט צוחקת על עצמה. בעצם, היא הייתה אז בגילי, 15. אולי עוד
שלוש שנים גם אני אוכל להסתכל אחורה ולצחוק על עצמי, על
התמימות שלי, על הטפשות שלי, על ההתלהבות. אחרי הכל, כאילו מה
כבר קרה? רוב העולם עובר את זה. הייסורים האלו, גיל ההתבגרות,
יו נואו. בעיקר אני אצחק על ההתלהבות, הגאווה. סוף-סוף, אחרי
שנים של כמיהה, הרצון העז הזה, הצלחתי.
כן, ממרומי גיל 18 המופלג, רב הנסיון והמוצלח הרבה יותר, אחרי
המוני נסיונות, הצלחות, כשלונות ומה שבאמצע, בטח אחרי מחמאה או
גילוי קנאה או סתם מין הרגשה כזאת שהנה, הצלחתי, אני אסתכל
אחורה ואחשוב כמה טפשית הייתי, אז, בפעם הראשונה, שאז גם נראתה
כל כך הגיונית ומוצלחת, כל כך טובה. הטעם המתוק הזה, שאף פעם
לא יחזור, של ההצלחה הראשונה. זאת לא ההצלחה הכי גדולה בעולם.
אני בטח לא כל כך טובה, יש הרבה הרבה יותר טובים ממני. זאת
עובדה, ואני מודעת אליה טוב מאוד ומקבלת אותה בהשלמה. נכון,
אני סתם עוד אחת, עם ההצלחה הקטנה שלה.
אבל אני אוהבת אותה המון, את ההצלחונת הקטנה הזאת.
את הסיפור הראשון שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הוא והיא.
המדפסת והסורק.
זה לצד זה.
זוג משמיים.
רבים כל יומיים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/04 20:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלאכית זורחת בשלוליות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה