מה יש לבן אדם בתוך עצמו? רק כאב ושלווה שהוא מצאה בתוך הרוגע!
רק את האהבה של האנשים  שבעצם שונאים אותך בגלל הדעות שלך! רק
הכאב עצמו הוא מחלה שכל כך קשה להשתחרר ממנה, המחלה שמפילה
אותך על הקרשים, המחלה שהופכת אותך לאובדן של מציאות מלוכלכת,
המחלה שלא מפסיקה לפעום עמוק בתוך גופך!
בתוך גופך נמצא לו אי שם לב, שבוכה ומיגע לקצת שמחה, לקצת
שתיקה, שהיא הצרחה הכי גדולה שיש, אבל זה לא קורה. למחלה שלי
אין תרופה, יש רק שבר שכל סדק קטן שוב מגדיל אותה לעוד מימד,
כדי שאף פעם לא אפסיק לבכות, כדי שאף פעם לא תפסקנה לזרום
הדמעות, כדי שאף פעם אף אחד לא יבין למה אתה כואב, כדי שאף אף
אחד לא יקשיב למה שיש לך על הלשון או שסתם ככה, פשוט תבכה,
שהדמעות יזרמו על כתף של מישהו שיתמוך.
כולם חושבים שהדמעות הן מחולשה, אבל גם הדמעות הן סוג של הבעה
עצמית. כדי לשפוך אותן צריך הרבה אומץ, הרי אם לא נהיה אמיצים
ולא נתבייש בדמעות, כולם גם ככה חושבים שאנחנו חלשים.
אף אחד לא מכיר ואף אחד לא יודע מה זה לחיות עם בן אדם שלילי
שמדבר כול היום על המוות, ורק כשהוא יגיע למצב שבו הוא עומד
למות הוא יבקש לחיות, לחיות את חייו העצובים ככה, בלי להזיז
שנייה אחת אחורה או קדימה.
בלי להביט יותר קדימה, פשוט לחיות את השנייה הזאת תמיד. ואני
מבינה שיש דברים שלא משתנים, כמו השקיות מתחת לעיניהם של
האנשים העצובים.
והרצון הזה למות הולך וטופח כול יום והתרופות למחלה שלי כבר לא
עוזרות ואני רק משתגעת שלא אמצא דרך אחרת להבין את הכאב שזורם
לי בלב.
ועכשיו שיש משהו שונה שגורם לי לבכות, ועכשיו שיש מישהו אחר
שרוצה לשנות, אני מוצאת התרופה. אני שלמה עם העובדה שהיום,
בלילה קר זה, אני הולכת לעננים.

נכתב ב 27.12.2003 בשעה 4:08. כבר יום חדש בפתח ואני חיה בשביל
למות.