אותו יום נמהר, 4/7/2004, היה זרוע מהיוולדו בסימנים מחשידים.
יתכן והתעלמתי מהם במכוון, ואולי היה זה גורלי  - אם יש כזה -
שטח את עיני מראות.
קמתי ב 06:30, מקדים את השעון המעורר ברבע שעה, בתחושת בהילות
מסויימת, כאילו חסרת בסיס.
מחט קהה התפוגגה לאיטה מליבי - כנראה שוליו הנמסים של חלום
שדינו להישכח.
העתון נגנב שוב -  בפעם השלישית השבוע.
המזכירה האלקטרונית היתה ריקה מההודעה הקבועה של דליה שמבקשת
שאתקשר אליה באיזה עינין דחוף וחסר חשיבות. כבר שבועיים,
למעשה, הודעותיה מתמעטות, אולי משום שאיני עונה ואולי פתרון
אחר עלה.
שיניים. קפה. העברתי יד במעלה לחיי והחלטתי לא להתגלח. התלבשתי
בחיפזון ללא סיבה וצנחתי לכורסא, נטול מחשבות. ברבע לשמונה
חיכתה לי המונית, כרגיל.

אינני נוהג, אולי משום שזו אחת ההזדמנויות הבודדות שלי להעביר
אחריות למישהו על משהו, ואולי
זהו הזמן היחיד במינו שמאפשר לי להביט החוצה אל הדברים,
האמיתיים והאחרים,שמנקדים את כל
הדרכים באשר הן.

כמה מלים עלי, שכן הדבר עשוי לסייע בפענוח העתיד לבוא וראוי
לכך הקורא:

שמי ג'רי בבף. נולדתי בלימו'ז לפני כ-40 שנה. מאמי איני זוכר
הרבה, אם כי לעתים צפה לה דמות אמפתית ומנחמת לרגע. אבי נהג בי
בנוקשות הוגנת לשיטתו. היינו אמידים למדי בזכות עסקיו של אבי
בחלפי רכב משומשים. בהיותי בן עשר עקרנו בבהילות לפנסילבניה,
ארה"ב - משהו הקשור למקורם של החלפים בהם סחר, אולם אבי שימר
את הונו והמשיך לשגשג בדרכו השברירית במושבו החדש.

מנעורי איני זוכר דבר.

אבי דחפני ל MIT ללמוד מקצוע הגון, מה שלא השאיר אותי בארה"ב.
התחתנתי והתגרשתי לאחר שנתיים ללא שאירים. לארץ היגרתי לפני
כ-15 שנה, איני בטוח למה - אולי די לשבור את הזרימה
המובנת מאליה של מהלך הדברים. למרות זאת התקדמותי המקצועית
נראית לי במבט לאחור כפאסיבית, אם לא בלתי נמנעת.

מזה כשנתיים אני מנהל בכיר בחברת וכנה גדולה, ומרוויח כסף רב
המכסה בדוחק על השיעמום וחוסר
התוחלת המהווים חלק בלתי נפרד מעבודתי. בקרב עמיתי וכפופי יצא
שמי כאדם נוח לבריות, כנראה משום שאני נוטה לחייך ומעולם לא
ריכלתי או נהגתי במשוא פנים. איש מהם אינו חבר או ידיד שלי ואת
שמם הפרטי אני מתקשה לעתים לזכור. משרדי נמצא בקומה ה -9 של
בנין מופרך ביומרנותו אשר זכוכית, מתכת וחוסר טעם משמשים בו
במידה שווה. חלוני פונה לנופה של תל אביב מערבה לנתיבי איילון.

איני מסתכל דרכו לעולם. יתכן משום שגיליתי שאין הדבר משנה לי.



המונית עצרה כתמיד רחוב אחד לפני הכניסה . נהגתי ללכת כ- 200
מטר עד לשער. הדבר היה מעין קרטון חוצץ במחברת הזרימה היומית.
פרט לכך שאבתי הנאה ילדותית מתהייתם של האנשים על מקום החניה
שמצאתי לי.
עליתי במעלית שהיתה איטית באופן חריג . חלפתי על פני מזכירתי,
מחייך ושואל לשלומה וכך גם היא
מבלי שתשובות ניתנו. המזכירה, אשה נאה כבת 30 ששמה מיכל-או
אולי ליהי-היתה תערובת אלסטית של חיוכים, יעילות הנושקת
לטרחנות, ומה שנראה לי כפחד מתמיד מפיטורין, אותו פחד שרק
הפיטורים עצמם גואלים ממנו.
צנחתי לכורסא בלאות לא מוכרת ובהיתי זמן מה במזכר שהונח מולי
רק כדי לגלות שהוא הפוך.
לפתע, הרגשתי צורך לא מוסבר להביט מבעד לחלון , אך התריסים
סירבו להיפתח. עלטה מסתננת
ערפלה את ראייתי כשהיא מלווה בתחושת פחד לא מוסברת. היה פחות
אור, פחות אור.
קמתי בבהילות וחלפתי על פני המזכירה, ממלמל משהו על פגישה
חיונית שחמקה מזכרוני. תגובתה
נבלעה בהמולת המסדרון.

שרמלנט. עכשיו אלך. הלא כתבתי כה הרבה והבטחתי אותי. היום יום
פרעון.

ניסיתי לשווא להיזכר בכתובת. רמת גן, רחוב חד סיטרי, נגמר
בכלום. אולי איילון? אלון? כן, אלון.
המונית לא מכיר רחוב כזה. כיוונתי אותו למה שחשבתי באזור.
נפרדנו בחשדנות.
זה לא כאן. אני מחפש בתי שיכון נמוכים, כאן בעיקר חנויות בטור,
מסודרות ומאובקות , שמציעות בזול את מה שמוכרים בזול  החלטתי
לשאול .
המוכר בחנות המשקאות , טיפוס צהבהב מבוגר שעורו כקלף שמנוני,
נראה רזה מדי, ממושקף במשקפי קרן עתיקות חסרות זרוע ששיוו
לעיניו מימדים ענקיים... הוא היה יצוק לכסאו והראה
ענין זהה בי, בעיתון שמולו ובטלפון שטרטר ללא הפסקה. בטח חולה.
קניתי בקבוק קולה חמים שפג תוקפו. לא. הוא לא מכיר רחוב כזה,
לא באזור.  הוא התחיל להזיע ואמר עוד משהו. חמקתי מבלי לקחת את
העודף או הבקבוק. בדרכי החוצה כמעט ודרכתי על חתול מדובלל שהיה
פוסע אחורה כסרטן, כאילו דאג למקום מוצאו יותר מאשר ליעדו .

התחלתי ללכת . הלכתי זמן רב - נמתח לאין סוף. חשתי את סוליות
נעלי מתבלות ואת פלומתי מכסיפה ומתארכת. אולם נראה היה שהלכתי
במעגלים שסגרו על יעדי, שכן דברים עירבלו בי זכרונות ותשוקה
בתכיפות עולה וגוברת - קונדיטוריה שפעם איכלסנו, ביוב שהסריח
מאז ומעולם, מודעות אבל מצהיבות, אופנוע שלא נראה כאילו יצא אי
פעם לדרכו. פנים.

עמק. זה היה רחוב עמק. הבית זהה היה לכל הבתים ברחוב וברחובות
הסמוכים, אך הוא עמד במקומו, במקומו עמד.
טיפסתי לאט במדרגות, ויותר לאט .
הדלת לא היתה נעולה, ונכנסתי מבלי לנקוש.
שרמלנט ישבה בסלון כשהיא סובבת כישור של אופניים שעמדו הפוכות
ואשר נראה תקין לחלוטין.
עיניה היו עצומות למחצה כאילו במקום אחר הייתה, וכאילו כישורה
הסובב משרה בה את אותה תנומה. היה ברור שהיא עושה זאת שעות אם
לא ימים רבים. באופן שנראה לי מוזר, לבשה חלוק בית מאטלס שנראה
דמיוני בזוהרו הנוזלי.

אתה כותב הרבה, אבל בא כל כך מעט.
אני תמיד שוכח את הכתובת, ואת לא באה בכלל.
הכתובת היא אותה, רק הדרך משתנה, ענתה וקמה.
היא שלחה ידה לתלתלי הצוננים
אני קדתי והרמתי אותה.

דאינו לאוסף כריות שהיה לנו למצע. הפשטתי אותה במבטי וחלוקה
נשל ככספית. איני זוכר כיצד נפרדתי מבגדי.
עור, לחות, טעם, ריח, פטמה, התעלות מתוקה - הכל כל כך מנחם,
מחלל בלי חום לחום נטול חלל.
הרחתי סיגריה. אני חייבת לטוס; אתה יכול להישאר. לא, גם לי
ענין דחוף. לא אני עם אוטו כאן,
זה בסדר.

פניתי בסוף הרחוב ימינה, אח"כ שמאלה, וכך פעמים רבות מבלי
להביט בשלטי הרחוב כשאני משתדל לשכוח נקודות ציון. החל לרדת
גשם והמדרכה כתכריך נפרשה.

עמדתי ברמזור שעה ארוכה עד שיתחלף האור.
פניה של הנהגת שדרסה אותי הביעו תערובת של תדהמה, כעס' יאוש
וחידלון.
טוב, גם הרמזור שלה היה ירוק.

שלג מבורך כיסה אותי.

את השלג החלו ממיסים ד"ר רדואן וכמה אחיות שהקימו די הרבה רעש.
לא חשתי כאב אך שאלותיו הטרידו אותי. כן, אני זוכר ששאלתי אותך
לשמך, ד"ר, אבל אתה מדבר כל כך חלש.
לא כאב לי. למעשה הרגשתי מעט מאד.
ד"ר רדואן, איש נעים בסה"כ, אך נוטע את הרושם שכטוהר כוונותיו
כך אין לו מושג ברור מה הוא עושה.
אולי יקרא להתייעצות. נעשה CT ראש, אמר, לראשונה בקול יציב.
מה לא בסדר בראש שלי? אפילו כואב הוא לא. רדואן מסתכל עלי במבט
מוזר. יותר נכון, משתדל שלא להסתכל עלי במבט מוזר.
ההמולה דועכת למלמול כבוש. אני חושב לנמנם מעט - אחרי הכל, יום
מתיש ללא ספק.

סוף-סוף עצמתי עיניים, נמוג עם הלילה לשחר שלא יופיע עוד.