התעמקתי בך באותו יום
כמו משננת את דמותך בפעם האחרונה.
כאילו לא נתראה שוב.
חיוך על פניך,
קטן ושחום.
צמיד זהב על פרק ידך מתנדנד
עם כל תנועה של היד הצוהלת.
בשצף קצף דיבורך המהיר קולח
ובעיניך ניצוץ ידיעה בצדקת דבריך.
ומאז לא ראיתיך.
לא עד אותו יום ארור
בו חזרה אליי תמונת פניך המחייכות.
יום בו שמעתי את שהעדפתי לא לשמוע לעולם.
אותו יום בו לצד תמונת פניך העומדת בעיני רוחי
עמדה תמונתך חסר אונים, ללא זוז או ניע
בפניך הקפואות שרק יכולתי לדמיין
עת אתה נלקח לאיטך
לעולם שכולו טוב.
שם החיוך שעל פניך מוצא את מקומו בשלווה.
בעיניך אין אותו זיק נעים
שניבט אליי מתמונת העיתון בשחור לבן
כשמאותן העיניים אימא מחייכת אליי.
עכשיו שמתי לב, עיניך כעיניה,
אתם דומים כל כך...
ואהבתי אותך גם בלי שידעת
גם בלי שאמרתי
אהבתי מאוד.
את חיוכך, את שתיקותיך
את אהבת החיים שלך
את מי שאתה
ואת מי שיכולת להיות.