ככלל נמנע אני מהמון מהתקהלויות ומכל מה שמפר את בועת ה"אל
תיגע בי" שגדולה אצלי מאצל רוב האנשים אולי בהיותי אינטוורטי
באופיי.
כמו כן, אינני סקרן במובן הלא מדעי של המילה - כלומר בדרך כלל
אני מתעסק בעניני שלי.
לכן, קשה היה לי להסביר מה גרם לי בבוקר אותו יום לנוע כמגנט
אל אותה זירת תאונה בפינת הרחובות קרליבך-הארבעה. סיטואציה
איומה כשם שהיא בנאלית ומשום שהיא בנאלית. הולכת רגל נדרסה
ומתה ע"י נהג שנסע מהר מדי דרך רמזור אדום מדי.
במקום, כרגיל, נוצרה הפרעה מחויבת לתנועה שגרמו מכונית המשטרה
המכונית הפוגעת והאמבולנס שחנה לרוחב הכביש. נהגים החלו לצפור
בקוצר רוח, מוטרדים יותר מ-5 הדקות שנגזלו מהם מאשר מהחיים
שנחטפו באחת למוות מכוסה בסדין ושהיה עדיין מוטל על הכביש.
אני הייתי הולך רגל וכאלו החלו להתקבץ, נמשכים לזירה כיתוש
הסובב להבת נר.
"אדוני, אל תעמוד כאן, אתה רק מפריע"
"אשתי... בדיוק... עברה מכאן..." (שיקרתי, אני רווק)
הפראמדיק הביט בי. והביט שוב "היא נפגעה בפנים ולא כדאי שכך
תראה אותה".
"אתה זוכר מה לבשה?" (לא, היא יצאה אחרי). "מה שמה?" הקדמתי
לשאול. האיש פישפש בארנק קרוע ומוכתם - "א.ח." הכריז והביט בי
במבט שלא נשא עמו שאלה.
נשפתי בהקלה מדומה. לא. איזה מזל. כן. נורא. משום מה לא יכולתי
לנטוש את פניו של הפראמדיק ורק משהרים גבה השפלתי מבטי.
פסעתי אחורה. עמדתי שעון על אחד העצים מעבר לרחוב, חוסה בצילו,
והבטתי ביעילות המכנית שבה מושבים החיים למסלולם, והמוות לדרכו
פונה. הגופה הכרוכה נטמנה באמבולנס, דלתו נחתמה והוא נסע נמהל
לתנועה הסואנת באורות מהבהבים וסירנה שלא במקומם, כמעין מסע
לוויה קולני בניו-אורלינס.
נשענתי לעץ זמן מה מנסה לחשוב על טיעון כלשהו. לפתע פתאום קדרו
באחת שמי מאי וגשם אלכסוני החל ניתך בחטף מצליף בתוכחה
במתקהלים שעוד נותרו.
חשתי תחושת מועקה אי-מוסברת, שחרגה ממה שיכולתי לצפות מהאירוע
שלו הייתי עד. פסעתי ממשיך את נתיבי היומי לעבודתו בבנק
הפועלים - שם הועסקתי ככלכלן.
הגעתי לעבודה ספוג מים.
היום המשיך לנהוג שלא כרגיל. ניקרה בי איזו תחושה של החמצה,
משהו שפיספסתי אך איני מסוגל להניח עליו את האצבע. משדעכה
העבודה הקדמתי בתואנה כלשהי וסרתי לביתי. מה החמצתי?
למחרת בבוקר בדחף לא-ידוע התקשרתי לבית הלוויות העירוני: מחר.
12:30. ותשתדל להקדים.

מחר.

נהגתי לבית העלמין, בוחר משום מה בנתיב פתלתל במיוחד. אך בכל
זאת הגעתי לפני המועד. הלוויה עתידה להיות דלילה שכן האישה
רווקה היתה, בת יחידה לאימה הבוכיה הממאנת להאמין.
גם אני הטלתי ספק במשהו, כנראה מסיבה שונה.
פרק לאם ולמספר קרובים ועמיתים לעבודה שנשאו עימי מנין בדוחק,
החלו לטפטף המקברים, מתקבצים ב"אולם" הלוויות שהיה למעשה משטח
בטון כרוך בקיר.
ארבע במספר היו.

הראשון, מיהר להגיע לבית הלוויות על קטנוע לבן, טס כחץ מקשת,
ונראה חיוני שלא לענין.

השני, הגיע כשהוא מכתיף את אדומה וגורר יתד מחודדת.

השלישי, היחיד שהיה חנוט כולו בשחור, היה מביט ללא הרף בשעון
כיס, גדול במידה מטרידה, שנשא עימו.

הרביעי. הרביעי - היה רזה להחריד, בגדיו מרוטים ומשולחים. לבן
זרק בפרע שערו. הוא נראה חולני למראה - על עיניו הדגיות ורזונו
המופלג, כאילו קעקע הזמן בבשרו את תשמישו הסופני. הוא נשא עימו
מעין קילשון קטן - כנראה על מנת לתחח את אדמת הקבר העתיד
להחתם. הארבעה העמיסו את המנוחה, עצמם וכליהם על טרנזיט מהוה
כתוב ביידיש.
השיירה החלה מתנהלת לאיטה, כשהארבעה ממוללים טקסטים קדומים ללא
מקצב כלשהו. כאילו משמעותם או הכוונה שביסודם מונחת אבדה להם
מזמן. אם בכלל היתה כזו. השמש ניתכה מערבלת זיעה עם לכלוך או
דמעות, יוצרת שיקוי עצב מיוסר. בנקודה מסוימת עצרו, פרקו את
כלי עבודתם וניסו לאתר מתנדבים פוטנציאלים לנשיאת האלונקה.
משום מה נעניתי ראשון. המקבר השחרורי נטל באוזני שזו מצווה
ששכר שמימי בצידה. ואני דווקא לא על השמיים חשבתי.
התיימרתי להיות מכר. האם היתה טבועה ביגונה המוחלט ולשאר פשוט
לא היה איכפת.
ידית האלונקה אמנם נחה בידי, אולם את משקלה לא חשתי ביד, אלא
במעין כבדות מעיקר שמסכה בגופי, לפתה את קרבי ולא הרפתה.

קבר

כפיה הפעור של הארץ המכלה ומכילה את הכל. מעין הפרעה
להומוגניות של החול האדמדם שסביב.
מפר את סדר הדברים.
ואז ראיתי.
שלט קרטון, ממוסמר לגזיר עץ.
"א.ח. 1/8/62" - ...עיני עששו, האלונקה כמעט ונשמטה מידי, ערפי
סמר כחתול שהושלך למלונה.
נולדתי בתל אביב, ב- 1/8/62.
התעשתתי איכשהו, נעזר באחד המקברים שחשב שצערי ריפה את אחיזתי.

רוחי שבה אלי לאיטה.

משום מה היה זה נושא הקילשון החולני והמרופט שהשיט את הגופה
דומה. הוא הגיח משם כמי שיוצא מביתו: אדיש, מאושש, למלאכת
יומו.

נסוגתי משם מהר ככל שאיפשר מיעוט הנוכחים. הרגשתי כאילו ממגיפה
הייתי נס.

1/8/62

אני יליד הארץ. הכל בסדר. איני מאמין בדרך כלל בצרופי מקרים.
אני יודע שהם קיימים.

תפקידי הקודם בבנק היה איתור חובות אבודים והיו לי מספר קשרים
מועילים שטרם ניתקו ושאותם ניצלתי.

מסתבר שא.ח. עבדה שנים כמזכירה רפואית בלשכת הבריאות. בסדר. אם
כי הלשכה אכן קרובה למקום עבודתי. סביר. רווקה עם מעט מכרים -
אם לשפוט לפי הפונרליס הדל - יש הרבה כאלה.

אולם היה זה מס' תעודת הזהות שלה שלא הניח לי: 16801847. לא
הבנתי מדוע. נולדה בחו"ל, עלתה לארץ בגיל מבוגר יחסית. שגרתי
לגמרי. הפכתי בו שוב ושוב ללא הועיל, אולם התסיסה המשיכה. משהו
לא כשורה. הנחתי את הדף על המכתבה שלי. מקווה שתמסוך בי השראה.
היא לא. עוד מספר. לפתע הסטתי במרפק מבלי משום דוח חניה שנשלח
אלי מעירית תל אביב באופן שהציב את המכתב בדיוק מעל המספר
שעליו התייגעתי לשווא.
תובנת המתאם חילחלה בי באימה ממאירה.
27912958
16801847
כל סיפרה בתעודת הזהות שלה היתה קטנה ביחידה מהסיפרה המקבילה
אצלי.
כפי שציינתי איני מאמין בצרופי מקרים.
אני מאמין הרבה פחות בצירופים שלהם.
הסתגרתי בביתי. התקשרתי לבנק והודעתי שלקיתי בשפעת ואעדר
כיומיים.

בכל יום קורים בארה"ב לאנשים מהישוב כ- 300 אירועים שהסתברות
התרחשותם היא אחד למליון.

ניסיתי לחשב כאן. מעבר להיותה רווקה, בת יחידה לאם אלמנה כשלי,
ההסתברות היתה דמיונית.
אותם תאריכי לידה. ת.ז. מוצפנת ברשלנות, ומעל הכל- הדחף ההוא,
הלא רגיל - אז.

פניתי לביתה, שם ביכתה האם הבוכיה את בתה. הלכתי כמי שהשד גורר
אותו.
האם ישבה על הספה, עם כמה שכנים ואנשים שזכרתי מהלווייה.
גילגלתי עימה שיחה רווית דמע, מנחמת ומגששת, מלא רגשות אשם על
מטרתה האמיתית. התיימרתי להיות חבר בחוג דרמה שבו השתתפה - מה
שקלטתי במעורפל מאחד המלהגים בלוויה. הציגו בפני את הנוכחים.
כן , וזהו הדודן, מ: הוא זה שאיפשר לזהות אותה... אבו כביר.
האם פנתה אליו וחיבקה אותו, דמעותיהם נמהלו. לזהות, איך...
השאלה אבדה לי. טוב, לא היו עליה מסמכים מזהים. אז כמובן...
שאר המשפט דהה לי, חשתי כמי שגילה לפתע שהוא דורך על זנבו של
נמר. לאיטה שבה אלי רוחי. החלטתי להמשיך.
סבתי סביב יעדי בעדינות, כחוקר המתחקר ילד קטן. בסוף פרשתי:
"בת כמה היא. כמה עצוב. מתי נולדה? בלילה?"
"לא, בצהרים. שתיים בצהרים" ענתה האם, מופתעת השאלה הפרטנית ,
שלא במקומה.
אני נולדתי בבי"ח הדסה- תל אביב. הדבר היה ב-1/8/62. לאויר
העולם הגחתי ב-14:00.
הנמר מסובב את ראשו.
זה לא צירוף מקרים. זו זירת פשע.
בהיתי באם זמן מה אולי בציפיה לתיקון.
נפרדתי בדממה מיוסרת וכנה. גם אם לא מהסיבות שתארו לעצמם
הנוכחים.
נסעתי לבית בו התגוררתי. פתחתי את הדלת בהיסוס. פסעתי פנימה
במצעד נגרר. ציפיתי בוודאות למשהו, אך לא היה לי מושג למה.

הדמות ישבה משום מה על שולחן התה שלי. כנראה שמשקל לא היה הצד
החזק שלה. היא נשאה חיוך מסוים שמהל הן נזיפה והן הערכה. וכן.
היא דמתה כשתי טיפות מים לפראמדיק א.ח. מזירת מותה החטוף.
איך? לא יכולתי לומר יותר.
טעינו, אמרה הדמות בידיים פשוטות לצדדים. הדבר קורה לנו לעיתים
נדירות ביותר. הפעם האחרונה הזכורה לי מתועדת ל- 1689 לספירת
הנוצרים. איננו מושלמים, וטוב שכך, שכן הדבר מאפשר לנו דרגות
חופש שהשלמות חסרה אותן.
ומה עכשיו? שאל במקומי. א.ח. שוכנת כבר הרחק מכאן ואת הנעשה
אין להשיב. תנוח דעתך, אמרה הדמות: איננו מנסים שנית וגם
האירוע שהסתיים לא כפי שציפינו, תוכנן זמן רב מראש. למעשה,
לפני שנולד סב סבך.
הדברים, אמר, נפתחים כעת מחדש כאילו לא ארע דבר. ולהוציא אשר
אומר בהמשך אינך שונה משכנך או מסוכן הביטוח שלך. אם תחליט
לעשן ייתכן ותמות מסרטן. אם תמשיך לנוע באופנוע בדרך בה אתה
נוהג - אתה עלול בהחלט לההרג. ואם תבצע את אשר עולה בדעתך כעת
תמות גם כן, ומיד.

חייה את חייך. את אי הסדר שהתרחש הרחק מכאן תוכל לחוות כראות
עיניך. רק זאת עליך לדעת- שום מעשה או מחדל שלך לא היה משנה את
מהלך הדברים.

דבר נוסף, אמרה הדמות, בחיוך שנשא עימו, משום מה, צל של מבוכה-
אה... נו, נשלחתי בין השאר למסור לך מעין, נה, "קופון". בידו
התממש לפתע נייר שקוף ונקי מכתב. אנו מתחייבים לכך שלא נתראה
ב-20 השנים הקרובות אלא אם תחליט אחרת, במעשה או מחדל. לאחר
תקופה זו תהיה ככל האדם, אך שוב - ללא פניות.

עצמתי את עיני. משפקחתי אותן שולחן התה עמד ריק. פרט למעין
נייר שקוף מידותיו כשל שטר כסף.
מיששתי את עצמי. הייתי.
נטלתי את הנייר השקוף שלא נשא דבר עליו. הוא היה סולידי
להפליא. לא הצלחתי לקרעו בשום דרך כולל מספרי תייל. אש לא
איכלה אותו, וטביעות אצבעות לא שרדו עליו. יכולתי לקפלו כמה
שרציתי עד גודל מטבע והוא לא התעבה- רק נפתח כפרח כשהוא חוזר
למצבו המקורי בלא להותיר קפלים.

לבסוף החלקתי אותו לבין דפיו של ספר נידח מוכה אבק, בחלק
המוזנח בספרייתי.

נטלתי פחית בירה וישבתי מהרהר במחירי אופנועים.

אני חושב שחייכתי.

12/5/04