העולם הולך וקטן, רגליי כבדות ממשקל החלומות
הקושרים אותי לעבר אשר מעולם לא היה שייך לי,
וסיוטיי בגדו בי והשאירו אותי מאחור
כי האור שאני נושא בנשמתי צורב את נפשם.

לכל מקום אליו אפנה את מבטי,
מאחורי עיניי מסתתר צל של ציניות,
מסתתרת בדיחות הדעת של האמת הבלתי ניתנת להשמדה.

חוקי גורל עוטפים בתכריכים של דם
את הדרך המפותלת שבה אני הולך. נהרות של
זכרונות עוברים בתעלות אשר בצידי אותה הדרך,
עדיין מנסיך לאחוז בחלומותיי רק כדי להחיות אותי שנית.

אינני מת, אך אני מפחד לחיות.

בתוך הכאב והיגון אשר על פיסגת ההר הקר מכולם,
שוכנים גופות מצפוני ולבי, מלאים בבדידות
ארוכת שנים אשר אפילו אלף ארוחות לא ימלאו,
בתוך  ראשם השבור יש קריסטל של מלח טהור.

העולם נצחי, אך כה קטן שאיני יכול עוד לברוח.
כל העולם כולו פרוש לרגליי, אך אין לי מקום בו להסתתר,
אפילו אם לגיהנום עצמו ארצה לברוח, אפילו אם ארצה
להקריב את כל המלאכים שבשמיים, אין לי מקום לברוח אליו.

לאן לעזאזל נעלמת בתוך הערפל של הזמן!
לאן לעזאזל אני יכול ללכת, כשאני מוכן ללכת
עד שרגליי ישחקו ובשרי ינשור מגופי.

לאן לעזאזל אני יכול לברוח
כשכל העולם הוא כזה קטן בכף ידי,
כזה גדול בתוך תמונת לווין, אך חוזר על עצמו,
ואין מקום חדש בעולם שבו אוכל להסתיר את עצמי.

אז לאן אוכל לברוח, כשהחלומות קושרים את רגליי?

לאן עוד אוכל ללכת, כשהזיכרונות חוסמים את כל דרכיי?!

חוקים של גורל עוטפים את דרכי ומונעים ממני להחליט על עתידי!

ולהסתובב אחורה איני יכול עוד,
כי תהום עמוקה ושחורה ממלאת את נשמתי.