אם רק הייתי יכולה, הייתי עוצרת מדי פעם את העולם... הייתי
עוצרת אותו, ומכריחה את כולם להיות עצובים. לא להרבה זמן, רק
לכמה דקות. אתם בטח חושבים שאני אכזרית. לקחת מכולם את החיוך
ואת הצחוק, ולהכריח אותם להיות עצובים. אבל פשוט כואב לי
לפעמים. כואב שהם שמחים ומחייכים כשאנשים נהרגים ונלחמים
ונפצעים, כואב שהם צוחקים ומבלים כשאנשים שוכבים אבודים,
בידיעה שהם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו... זה פשוט כואב
שלפעמים כשאתה מרגיש עצוב, בודד או סתם מרגיש שהכל רע, אתה
רואה את האנשים האלה, האנשים שתמיד שמחים...
אתמול מצאתי מנורה. ניגבתי אותה כי סתם היה לי משעמם, ופתאום
יצא לי שד. אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, גם אני לא האמנתי,
אבל זה מה שהיה, באמת. השד נתן לי משאלה אחת, ג'יני קמצן, אבל
אמרתי: "נו, מילא, לפחות זכיתי במשאלה". אז ביקשתי לעצור את
העולם. אתם לא ידעתם ולעולם גם לא תדעו זאת, אבל לכמה דקות
הגשמתם לי את החלום והייתם כולכם עצובים. ראיתי את כולם בוכים:
גברים, נשים, ילדים, זקנים. ראיתי אותם בוכים, וחייכתי.
סוף-סוף כולם מבינים מה מרגישים פצועים, נכים, חולים, משפחות
שכולות. כולם הרגישו את העצב של כולם. זו הייתה הרגשה אדירה,
הייתם צריכים לראות את זה... אבל לא הייתם מסוגלים. זו הייתה
המשאלה שלי, והייתי היחידה שהייתה יכולה לראות את זה. זו דרכו
של עולם...
עכשיו אני צריכה להיות שמחה. הגשמתי משאלה וזה יפה, כי לא כל
אחד מצליח להגשים אפילו משאלה אחת בחייו, ואני הצלחתי - גרמתי
לכולם להרגיש את מה שלפעמים פשוט חייבים להרגיש. אז למה, תגידו
לי, למה לעזאזל אני בוכה?