דווקא כשאני כל כך צריכה אותך, אתה מטייל לך איפשהו ולא נמצא
כאן. דווקא בזמן הזה, כשאני מתמוטטת מההרגשה הזאת שנגרמת בגלל
כל כך הרבה שטויות קטנות ושטות אחת עיקרית, אתה נעלם לך למקום
אחר, אולי מקום טוב יותר, ואני מקווה שטוב לך שם. ואני יושבת
כאן, ילדה קטנה עם שתי צמות, וחם לי, ואין אוויר, שומעת איזו
זמרת עם קול שמעצבן מרוב שהוא טוב. היא שרה בשקט, בלי מוזיקה,
עליה ועל אקדח.
אני כל כך רוצה אקדח עכשיו. רק לירות. לא בעצמי, לא באף אחד,
רק לצאת החוצה יחפה, להרגיש את הדשא הנעים דוקר את כפות
הרגליים שלי, לנשום את האוויר שבחוץ, אוויר קיץ שאני לא אוהבת,
להסתכל לשמיים, לראות את כל השחור הזה, לרצות לעוף לשם. להעביר
את האקדח שההיא שרה עליו בין שתי הידיים שלי, לשים את האצבע על
ההדק, לכוון לשחור הזה שלמעלה וללחוץ. סתם ללחוץ. לא להרוג אף
אחד. לא אותי, לא אותה, לא אף אחד אחר. רק להרגיש שליטה,
להוציא רגשות, לפרוק את הכעס. הרעש הזה של הירייה יעשה לי טוב.
אולי יפחיד אותי, אבל גם ישחרר. ואחרי הירייה, אני אזרוק את
האקדח. הוא ייפול על הדשא, ישמיע רעש כזה של נפילה על אדמה,
אני אסתכל מסביבי. אנשים יתחילו לצאת לרחוב, כי שמעו ירייה -
רעש כל כך לא מוכר כאן, רעש שיבהיל את כולם. הם ייצאו כולם,
המשפחה שלי, וכל האחרות, יחליפו משפטים מבוהלים אחת עם השניה,
כמו בחלום שחלמתי אז.
וכשכולם ידברו ביניהם, וינסו להבין מה היה ומה מקור הרעש שהפר
את השקט שיש כאן, אני אחייך חיוך שקט, בידיעה שניצחתי את כולם,
והכל בזכותך.



"It was me and a gun and a man on my back"...