יום-יום יוצאת זוודה לבית הקברות, מלווה בנר נשמה.
בית הקברות הוא מקום מכוער, מצבות מכסות כל פיסת אדמה ויוצרות
מראה של מאין פסיפס לא אחיד של אבנים. היא יודעת שהקבר נמצא
תמיד מערבית לעץ האלון, הנושק תמיד לגגות המכוניות החונות
בסמוך.

על המצבה של יקירה חקוק השם: אהרון בן משה איילה. תאריך הלידה
והפטירה, סיבת מותו והמילים: "אהובינו נפטר בשיבה טובה על אדמת
הקודש".
זוודה בריטואל קבוע קוראת את מזמור כ"ג שבספר תהילים, מעדכנת
את אהרון על הילדות, הנכדים והנינים, אך על עצמה אין היא כמעט
מדברת.
אהרון היה יודע את מצבה של אישתו לו רק היה יכול לראות אותה -
הפרידה מהקבר מלווה בשתי דמעות הזולגות עד לפיה של זוודה
ומעניקות טעם מלוח, כאשר זוודה בארץ זבת חלב ודבש.

זוודה, בגילה המתקדם, נאלצת לחזור חזרה ברגל לאתר הקרוונים.
בדרך היא תמיד קונה מלון, על מנת להמתיק את החיים האפרוריים
שהיא חיה. המלון נותן לה הרגשה שהנה ומחר יישתנה הגורל והיא
תתחיל להיות שמחה עם מצבה.

אין אני מאשים את זוודה על הרגשתה הרעה - אמנם משפחה היא יישות
מחזקת, אך לא ניתן להיות שמחים כאשר התקווה מתנפצת לאלפי
רסיסים. התקווה שהעלייה לארץ זבת חלב ודבש תעניק רק שלווה
ומנוחה ותציל מייסורי החיים שעברה כשחיה במקום הולדתה -
אתיופיה.

באתיופיה החיים לא היו קלים כלל וכלל. היא חיה בקהילה חמימה של
יהודים, אך ילדותה וחיי נעוריה עברו בכפר המאובק, במשמעת הקשה
שבבית, בלי לימודים, בלי מנוחה ובלי עתיד.
גם האוכלוסייה המקומית תרמה לכך - התנכרות, התעללות ועלבון רק
בגלל הדת והמוצא.

אך חייה לא שפרו עליה עם עלייתה במבצע שלמה. זוודה נחתה בנמל
בן גוריון ועם המחשבה שעכשיו תוכל לחיות חיים ממצים ועם אופק
להתקדמות - היא נאלצה להתמודד עם מציאות אחרת, מציאות של אתרי
קרוונים, התעלמות מופגנת מהממשל בנוגע לצרכים, זילזול מוחלט
מקרב האוכלוסייה... זוודה מרגישה שאין היא אחת מבנות ישראל.
היא מרגישה שהיא נטע זר, עם תרבות אחרת, עם מבטא אחר - עם צבע
עור אחר.

יום יום יוצאת זוודה לבית הקברות, מלווה בנר נשמה.
והיא בוכה, כמה שהיא בוכה.