"קום, דני'לה, כבר בוקר!"
דני פתח את העיניים ומצמץ עד שהתרגל לאור המסנוור. הוא התמתח,
בעוד המטפלת מסדרת את המיטה.
כשפתחה את החיתול, השמיעה המטפלת "פוףףףףף" ונפנפה בידה מול
אפה. זה די שעשע את דני, והוא צחק בהנאה.
"מה כל כך מצחיק, שובב? אותי כל הקקי הזה בכלל לא מצחיק." היא
לקחה אותו לאמבטיה ורחצה אותו, ואחרי זה, שמה לו חיתול חדש.
כשהגיעו לחדר האוכל, מצא לאכזבתו את ארוחת הבוקר הרגילה
והמשעממת - דייסה ומטרנה רסק תפוחי-עץ. המטפלת דחפה לו לפה כף
מלאה בדייסה, וכתגובה הוא מחא ב"גו גו גו גו", כשעם כל "גו",
משפריצה לו דייסה מהפה על השולחן. "תתנהג יפה!" התרגזה המטפלת
וניגבה לו את הפה בממחטה. אחרי עוד ניסיון כושל, היא נאנחה
והלכה משם.
דני עוד ישב שם, מאד מרוצה מעצמו, כשלפתע נחת זבוב תועה בקערת
הדייסה שלו. הזבוב זמזם בפאניקה, והשתולל בתוך הדייסה. דני
הביט במחזה המופלא, מרותק לגמרי. לבסוף, הצליח הזבוב לזחול
החוצה בשארית כוחותיו, והחל לנקות את הדייסה מכנפיו בעזרת
רגליו האחוריות. דני כל כך התלהב מהפלא הזה, עד שכשגמר הזבוב
סוף-סוף להתנקות והיה כבר מוכן לעוף, תפס אותו מייד, והשליך
אותו שוב לדייסה. ושוב חזר על עצמו התהליך, והזבוב שוב ניקה את
עצמו בסבלנות. החרק האומלל הושלך פנימה גם בפעם השלישית, אבל
דני כבר לא ידע מה קרה אחר-כך, כי באותו רגע חזרה המטפלת ולקחה
אותו משם.
הם הגיעו למשחקיה, ודני ראה שם את כל החברים שלו. המטפלת
הושיבה אותו ליד החבר הטוב שלו, מושיקו, וביחד הם עשו בובות
מפלסטלינה כל הבוקר. בסוף נמאס להם, והם מעכו את הבובות, וזרקו
על כולם חתיכות פלסטלינה, עד שהמטפלות באו ואמרו להם שהן מאד
כועסות, ושיותר הם לא יקבלו פלסטלינה.
בארוחת הצהריים שוב הגישו את העסק הרגיל - מרק עוף וירקות
מעוכים, אבל דני כבר היה ממש רעב, אז הוא אכל את הכל.
כשהחזירו אותו למיטה, חיכתה לו שם חגית. הוא מאד אהב את חגית -
תמיד היא הייתה נורא נחמדה אליו, והייתה מביאה לו כל פעם
שוקולד. היא דיברה אליו ושאלה כל מיני שאלות, אבל הוא לא כל-כך
הבין מה היא רוצה, והיה נראה לו הרבה יותר מעניין לאכול את
הביצת-שוקולד, ולהגיע כמה שיותר מהר להפתעה.
איזה יופי - זה היה רובוטריק! חגית, שהתייאשה כבר מלדבר,
הרכיבה לו את הרובוטריק, ושמה אותו על הכוננית, יחד עם כל שאר
ההפתעות שהיו שם. היא נראתה לו קצת עצובה והוא הצטער. הוא חשב
שאולי הוא יספר לה על הדבר המדהים שקרה לו בארוחת הבוקר, ואז
היא תהיה שוב שמחה. אבל הבעיה הייתה, שהוא לא כל-כך הצליח
להיזכר מה בעצם קרה שם בכלל בארוחת הבוקר - יכול להיות שזה היה
רסק תפוחי-עץ שנשפך על דבורה? לא, לא - זאת הייתה בובה
מפלסטלינה, שמישהו זרק לו לתוך המרק-עוף. בסוף הוא נזכר שללא
כל ספק, זה היה רובוטריק שהשקרניקים תפסו, והכניסו לתוך חיתול
מלא קקי. אבל בדיוק כשרצה לספר את הסיפור לחגית, הוא שם לב
שבינתיים היא יצאה מהחדר, ועכשיו היא עומדת במסדרון, ומדברת עם
הדוד השמנמן והחביב, שהיה מבקר אותו לפעמים.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות אתו, דוקטור." אמרה חגית ומחתה
דמעה "כבר יומיים הוא לא מדבר אתי בכלל."
"גברת הרשקוביץ," אמר הרופא בכובד ראש "את צריכה להבין שאין
הרבה מה לעשות. המחלה מתקדמת, ומה שנותר לנו זה רק לדאוג שיהיה
לו טוב."
היא נאנחה.
"לפעמים אני חושבת שאני לא יכולה יותר לראות אותו ממשיך ככה."
"מה שחשוב זה שהוא לא סובל, גברת הרשקוביץ. זה מה שבאמת
חשוב..."
חגית משכה באפה, והביטה פנימה, מבעד לפתח החדר. היא הביטה באבא
שלה שוכב במיטה, עם שוקולד מרוח לו על הפה, ומסביבו כל
הצעצועים הטיפשיים שלו.
ואז שוב עברה לרגע בראשה המשאלה האסורה, זאת שגרמה לה להרגיש
רע בכל פעם שעלתה לפני השטח. היא ניסתה לנער את זה, אבל זה כבר
היה שם - הרצון לראות אותו גומר כבר, ולוקח אתו את האלצהיימר
הארור שלו.