אני יושב במערה,
לצידי ארון המת
ודמעותיו שרף יבש
ורקק אנשים.
אני יושב במערה,
ממתין,
דקה אחר דקה.
וכבר מאסתי בקול
הדממה הדקה.
כמהה רוחי לרוח
מפרק הרים,
משבר סלעים,
מולך בעוצמה על הארץ.
כמהו אוזניי לרעש,
רעש האימים, המשתק כל מחשבה,
קוטע
את מנגינות החיים,
מחריש
את ברכות הנימוס
ומילות הפרידה.
רק ברעש שומעים
את הדממה.
כמה לבי לאש,
אש המאכלת ואש התותחים,
אש לבער,
אש להשחית,
אש לטהר.
אש מזככת
בלב התופת השקטה.
אני יושב במערה,
נזכר,
כי ננעץ הסכין
בעלי זית זכים
(לשעבר).
והאש בערה
וכבתה
והמלאך - מקומו נפקד.
ויצחק נעקד.
אני יושב במערה,
ממתין,
נזכר,
לצידי ארון המת.
ואין אש שתצנן,
ואין רעש שישקיט,
ואין הרוח בא לפני.
ואין אדוניי.