מאיה יושבת בחדר, לבד. בחושך.
זה שם יפה מאיה... תמיד אמרו לה. חבל שהיא לא חשבה ככה אף פעם.
מאיה שונאת את כל העולם. את כולם.
הם מעולם לא נתנו לה סיבה לאהוב אותם. אז היא שונאת, שנאה
מתפרצת שבוערת בתוכה, אש שלא דועכת. כי היא שונאת את כולם. את
כל העולם! והם מעולם לא נתנו לה סיבה אחרת לאהוב אותם.
יושבת בחדר, טוענת אקדח. כדור אחר כדור אחר כדור. המחסנית
מלאה, ויש עוד כדורים על השידה, בשבילה, בשביל הכעס והשנאה.
מעולם לא היה לאיש איכפת, כולם רק נגדה! רק פה, בשביל להפריע
לה בקיומה. מבטלים אותה, חונקים.
האקדח טעון, היא מרימה. מלטפת, נותנת למתכת הקרה לעבור בין
אצבעותיה. בשבילה זו לא מתכת, בשבילה זו גאולה.
היא שונאת את כל אלו שהיו שם ברגעים הכי לא נכונים, אלו שמנעו
ממנה את רגעי השקט והשלווה.
בום! המנורה מתרסקת לרצפה.
היא שונאת את הגנן, שעובד בגינה בשבת ומפריע לה לישון.
בום! כדור חודר בין קפיצי המיטה.
היא שונאת את מחלק העיתונים, שהרגיז את הכלב שלה כל פעם מחדש.
בום! לארון כבר אין דלת.
היא שונאת את הכלב, שברח ממנה.
בום! ויש חור בקיר.
היא שונאת את בית הספר שלה, שם תמיד הייתה נבדלת מכולם.
בום! ויש חור ברצפה.
היא שונאת את המשפחה שלה, הם מעולם לא תמכו בה, הם לא אהבו
אותה, הם לא ראו אותה. גם לא כשהיא בכתה כל יום על המרפסת
בחדרה.
בום! המראה התנפצה.
היא שונאת את החברים שלה, כולם שכחו ממנה, שכחו מקיומה.
בום! החלון נשבר לרסיסים.
היא שונאת את אמא שלה, שבמקום לתמוך רק העירה.
בום! השולחן איבד רגל.
היא שונאת את עצמה, שהייתה כל כך לבד. היא שונאת את עצמה כי
איש לא אהב אותה, כי היא שונאת את כולם, והם לא נתנו לה סיבה
לאהוב אותם.
האקדח מכוון לרקה,
קליק, קליק. ודממה. |