בוקי הוציא לה את הנשמה חמישה ימים רצופים בטלפונים, ואז החליט
ללכת על השיטה הבטוחה של הכרזת חרם כללי. בכל זאת, הוא הכיר
אותי. בתגובה השארתי לו הודעה במכונה, ביום שישי בבוקר, שאני
מתכוונת לבוא לקחת את הדברים בערב, ושאני ממש מבקשת שגם אם
תיכנן במיקרה להישאר, אז שיסתלק מהבית לכמה שעות. כמובן שהוא
חיכה שם כשפתחתי את הדלת. ישב לו בסלון, בפוזה שאננה, עם
הרגליים על השולחן, העיתונים מפוזרים סביבו. זה היה סוף השבוע
שהתקליט יצא, ככה שהיה לו הרבה מה לקרוא על עצמו. בעיקר את
הראיון המביש שהוא נתן למוסף של המדינה, שבו דיבר עלינו כאילו
אנחנו סיד וננסי התל-אביבים שאווירת הסקס-דראגס-אנד-רוקנרול
חירפנה אותם, ביחד וכל אחד בנפרד, אבל בסופו של דבר החיים
קטנים על האהבה, ושלנו, כמובן, עומדת בכל התלאות.
אמא שלי כמעט נחנקה כשהיא קראה את השטויות האלה על הבוקר, עם
הקפה והטוסט.
את כל החיים שלנו הוא מכר במחיר מציאה. לרגע אפילו לי היו
ספקות. אבל החלטתי שאין לי שום כוונה לתת לו או לעצמי להמשיך
לחיות באשליות. הלכתי לשם, מחזיקה בשתי ידיים את הלב השבור שלי
והגשתי לו אותו,  כדי שינחית עליו את מכת המוות.
הוא אמר: "את לא הולכת מפה בלי לדבר איתי, את שומעת? לא מעניין
אותי כלום."
"אין לי מה להגיד לך," אמרתי ונשארתי עומדת.
"אני יודע שהתנהגתי כמו חרא, את חושבת שאני לא שונא את עצמי?"
התיישבתי מולו והסתכלתי עליו ככה שיבין שאני ממש בזה לו. הוא
השפיל את עיניו.
"אני לא מבינה אותך," אמרתי לבסוף, "מה חשבת לעצמך?"
"אני מצטער, אוקיי? זה יצא משליטה. כל מה שאני אגיד עכשיו
יישמע רע."
"ממילא זה לא משנה. זה גם לא ישנה כלום."
"בסדר," הוא נשען לאחור, כאילו השלים עם המצב. "אם את רוצה
להעניש אותי, אז לכי על זה בייבי, אול דה וויי."
"סידרת לעצמך את הראש, באמת, כל הכבוד."
"אל תהיי צינית."
"אני צינית?"
"באת לפה בשביל לקחת את הדברים שלך, או כדי שננסה להתגבר על זה
ביחד?"
"באתי לפה לקחת את הדברים שלי."
"אז לכי על זה," הוא אמר, מחווה בידו לעבר חדר-השינה, "אף אחד
לא עוצר אותך."
נשארתי לשבת. הוא הלך למיטבח וחזר עם בקבוק וויסקי ושתי כוסות.
הסתכלתי מסביב, לא היו סימנים לסמים. החלטתי להקשיב למה שיש לו
להגיד, למרות שידעתי מראש שאני אשנא אותו על כל מילה.  הוא לא
נראה כמו אחד שיגיד הכל כדי להציל את עצמו. הו לא. מבחינתו, זה
היה רגע האמת שלו. "את יודעת מה הבעיה שלך?" שאל בזמן שמזג.
"בוא תספר לי," אמרתי.
"אני אגיד לך מה הבעיה שלך," הוא נשען לאחור ורוקן את הכוס
בלגימה אחת, "את תמיד חושבת שאת יצאת בסדר. שאת עשית הכל, ואת
ויתרת על הכל, ואת באוסול שלך וואחאד בן-אדם קדוש, שכאילו כל
החיים שלו מקריב את עצמו בשביל מישהו שמחרבן לו על הראש. אבל
את, וזה מהיום הראשון שלנו ביחד, כל הזמן חיית בציפיות
והתאכזבת. כל פעם מחדש. אבל מבחינתי? לא נתת לי צ'אנס. כי כמו
שאני רואה את זה, מה היה? רצית להיות בשבילי מה שאני הייתי
בשבילך. שכל מה שיעניין אותי זה מה עובר עלייך, ומה את רוצה
מעצמך אבל לא יכולה לקבל, ולמה זה קשה לך, ואיך אני עושה ככה
שאני אגרום לך שתהיי מאושרת, ואיך אני מצליח להבין אותך בלי
שתצטרכי לדבר בכלל. מהבוקר עד הלילה, כל הזמן להיות מושקע
באללה היסטור של היחסים, של מה את ומה אני, ואיפה אנחנו
מתחברים."
"אני, כמו שאני רואה את זה מהצד שלי, רציתי שתאהבי אותי כמו
שאני אוהב אותך. שתהיי שם בשבילי, בזמן שאני עסוק בדברים שלי.
ושאני אדע שאת שם. זה כל התמיכה שאני צריך. זה לא משהו
פחות-ערך בעיני, כי בלעדייך, לא הייתי יכול בחיים להתפנות
לעצמי ולמוסיקה שלי. עשית לי שקט בראש, חידדת לי את עצמי.
ידעתי שלא משנה מה יהיה, את הולכת איתי את כל הדרך, גם אם זה
לרוץ מסביב לזנב של עצמנו. את מבינה את הקצר שנהיה פה?"
"אני לא בא פה להאשים, אוקיי? אבל כל אחד מאיתנו מסוגל לאהוב
כמו שהוא מסוגל. את נותנת את עצמך, לא איכפת לך כלום, את עד
הסוף הולכת, בשבילך זה כל מה שיש בעולם.  ויתרת על עצמך, על
הביטוי שלך בתור אמן, שזה, מבחינתי, כאילו שוויתרת על החיים
שלך. אז את מצפה שאני, שלא עשיתי את זה, שיש לי את הדבר שלי,
והוא כל החיים שלי, שמוציא אותי מהמיטה בבוקר, את מצפה ממני
שאני אהיה כמוך. יעני, אם אני לא נושא אותך על כפיים כמו שאורן
נושא את ענתי, או כמו שדני היה עם נינה, אז אני בן-זונה
מאנייק, שרק מנצל את האהבה שלך... אגואיסט,  כפוי-טובה וכל זה.
אני לא צודק?"
הוא עצר לשאוף אוויר ומזג לעצמו עוד כוסית.
הוא צדק, אלא מה.