היתה גאות.
כלבים נבחו בחשיכה, החלפתי את סדיני
המוכתמים, הבית  מול הואדי. שמש בוקר אכזרית. הכל התקרב
כמו מבעד לזכוכית מגדלת,  הריח החריף נבט בנחירי
כשיח אפון. כמעט וברחתי. אולי היתה זו, עירות מדומה.
הבטתי בחלון המסורג
מכוניות הפיחו עשן ברחובות המתעקלים
כמו אות קירילית עצובה.
אינני זוכרת דבר יותר. גם ריח הגוף כמו ריחות
התבלין ופרחי השדה והחול הרטוב נשכח.
מה אתה עושה עכשיו
אביר חזיר שקרן אפולון
רימת תולעים מכסה את תלתליך.
איני יכולה לשאת
את נעוריך המשתלחים המתפתלים על ראשך
כנחשים קדמוניים.