לחברתי, ש.

א.
הטיגריס
הוא מביט על קורבנו בדממה
תנועותיו רכות, נחושות,
בחיוך החתלתול הגדול נחבא הטורף.
האיילה.
בראש מורכן מביטה לצדדים באי שקט
גופה צנום, ילדותי,
בכל איוושה מסתתר מוות קטן.
הטיגריס
יעבור בסמוך לחדרה כמעט במקרה.
רק הדריכות בשריריו תסגיר את הציפייה,
בקרוב יחשיך הבית, הציד יחל.
האיילה.
מרימה את ראשה אל האור הנסוג
היא יודעת
טרוף תיטרף
בכל חשיכה מסתתר מוות קטן.
ב.
הילדה פרומתיאוס כפותה אל צוקי ילדותה
כמדי ערב, דלת נפתחת
טפיפת רגליים קלה
ריח זיעה וקלון
טעם האשמה והדם
נישאים הרחק אל העתיד.
לכשתגדל תביט אל הזריחה הכבושה
אז תאמר שהיא שונאת ציפורים.
הילדה פרומתיאוס כפותה אל צוקי ילדותה.
ג.
צלילת לילה
כמרחק האלומה גודלו של העולם.
כל הדגיגים מצטופפים אל האלמוג הכהה
שריטותיו בעורם מרגיעה את שנתם.
על גבול האור
בין הכהה לבהיר
חגים הכרישים הזקנים
ועד שלא יוכו בסנוורי הפנס
יוסיפו חוג עד כלותך.
הפלנקטון זוהר אליך בשקט השמור רק למי
שזעיר מכדי להיות מודע לגורלו
את מעמידה פני מת
מקווה להינצל מידי הצוללן הזומם להצילך.

יולי-אוגוסט 2003