אני מנסה לכתוב משהו, כל דבר, והמילים לא יוצאות.
המילים לא נשפכות מאצבעותי למקלדת, לדף, הן לא מקפצות מולי כמו
כלבלבים מאולפים. סוררות הן.
הן לא מצליחות להביע את מה שאני באמת מרגישה, הן לא חזקות
מספיק.
המילים שלי, מילותי היקרות, איך יכולתן לבגוד בי כך?!
הרי בכן שמתי את מבטחי, רק בכן, הו, מילים יקרות, למה עכשיו?
למה החלטתן לעזוב אותי בשעה קרה זו, כשאני מרגישה כה בודדה
ואומללה? למה עכשיו? למה בכלל?
הייתן כלי העזר היחיד שלי, אחד הדברים הבודדים שעזרו לי
להתמודד. להתמודד עם עצמי, עם תחשותי, מעשי, עם טיפות הטירוף
הקטנות שאני משפריצה לכל עבר.
מילים, מילותי.
אני כה בודדה, כה חסרת אונים. ועכשיו גם אתן הלכתן, עזבתן
אותי. כמו שכולם עוזבים אותי, גם אתן הלכתן.
אני לא מבינה, אני לא מספיק טובה בשבילכן? האין כתב ידי מסולסל
מספיק? האין שפתי גבוהה מספיק בשבילכן?
תמיד הייתן פה, ועכשיו הלכתן. אני לא מבינה למה הלכתן.
אני לא מבינה למה כולם הולכים, הולכים, הולכים הרחק ממני.
לא חוזרים לעולם.
אני לא מבינה למה כולם הולכים ממני, אני לא מצליחה להבין.
האין אני חברה טובה מספיק? אדם טוב מספיק? יפה ומשעשעת?
מה לא בסדר בי?! למה אני צריכה להשאר לבד? אינני יודעת.
אולי גם אתן אינכן יודעות, מילותי שכבר אינן מילותי אלא סתם
מילים.
אינכן יודעות.
כי הרי אני אמורה לדעת, לא כך?
אבל אינני יודעת, אינני מצליחה להבין, כל העניין הזה נבצר
מבינתי.
וכי למה יהיה לכן אכפת, מילים? למה שתנסו להביע את רגשותי
בכלל? הרי לכן אין רגשות, אתן רק כלי.
כלי שלא יכול להכיל רגשות.
זה כל כך טיפשי, לנסות למזוג רגשות אל תוך מילים.
כמו לנסות למזוג את כל מי הים אל תוך כוסית יין שבת קטנה. זה
חסר טעם. זה לעולם לא יעבוד.
ואם זאת, אני מנסה, אני מנסה.
זה הפורקן היחיד שאי פעם יכול להיות לי.
המילים.
אותן מילים שכבר לא שלי.