יעלי משועממת. היא לוקחת את הגפרור שנמצא במגירה העליונה, לצד
אוסף המציתים. משפשפת את הגפרור בקופסה, הניצוץ המתקבל מרתק
אותה, הדרך שבה הוא הופך ללהבה. הגפרור מתכלה לאיטו ועמו
נשמתה, והיא מפרפרת בחוסר ברירה עם כבות האש, חוזרת לעצמה.

יעלי משועממת. עוד גפרור נדלק, נכבה, נדלק אחד נוסף. הגפרורים
המתכלים חורכים נקודות שחורות ומסריחות בידיה של יעלי. לא אכפת
לה. היא רק מסתכלת וחושבת על שיזוף ממוקד ועל כמה קשה להשיגו
בימים אלה.

יעלי משועממת. היא מסתכלת סביבה ובגחמה של רגע מצרפת פתקי נייר
למחול הלהבות שבחדרה. גפרור ועוד גפרור ועוד. הניירות נשרפים
ויוצרים גיצים משעשעים על-פני כל רצפת החדר, ושכבה של אפר
מתחילה לכסות את השולחן. יעלי תוהה אם זה טוב ובשביל מה.

יעלי משועממת. הניירות השרופים וריח העור החרוך גורמים לה
לתהות אם כל זה שווה את זה, ומה היה הריח במשרפות, שם בשואה.
מנגינה עמומה מתנגנת ברקע ויעלי מחליטה שזהו מארש לוויה
המוני.

יעלי משועממת. היא לוקחת את האפר ומורחת אותו על פניה, על
גופה. היא עירומה ומפוחמת וחרוכה ולבד בחדר והגפרורים שממשיכים
לבעור להם, אחד אחד, חורצים תלמים של שלפוחיות מזוהמות על
זרועותיה ועור פניה. יעלי בוערת.

יעלי משועממת. במקום שבו שורפים אנשים, ישרפו ספרים. יעלי
שורפת ספרים. יעלי שורפת קורות ואגדות, נבואות והזיות, יעלי
שורפת עולם ומלואו ומרגישה התעלות לרגע. לאחר מכן, יעלי מגלה
שהיא בוכה.

יעלי משועממת. בתוך ערימת דפים שרופים נמצאה יעלי, עדיין
משועממת, אבל זה כבר לא נורא. הנזקים שנגרמים משאיפת אפר
ותוצרי שריפה רבים משפיעים מתישהו. הרופאים לא מבינים מה עובר
על יעלי בדרך לבית החולים. הם שואלים והיא לא עונה. אמא של
יעלי מוטרדת מכל הסיטואציה, ומה יחשבו השכנים?

יעלי משועממת. היא פוקחת את העיניים ויום, עוצמת אותן ופוקחת
שוב ולילה. יעלי מבינה טוב מאוד מה הולך סביבה, למרות שמנסים
לגרום לה להאמין אחרת. יעלי לא יכולה לשרוף עוד דברים, כי אין
מה לשרוף ואין איך. יעלי מנסה לדפוק את הראש בקיר הרך ולא
מוצאת פינה קשה. יעלי חולמת אחים של בתי-חולים שאונסים אותה,
הוזה רופאים ששוכבים מעליה בלילה, ויעלי לא יכולה לזוז כי היא
קשורה למיטה. יעלי לא יכולה לשרוף שום דבר, אבל היא שורפת את
עצמה מבפנים.

יעלי משועממת. הם שחררו אותה מבית החולים, אמרו שהיא תהיה
בסדר. יעלי לא מבינה מה בסדר עכשיו שלא היה קודם, ויותר מזה -
מה היא אמורה לעשות עם זה.
בבית מרחיקים אותה מדברים שאפשר לשרוף. אמא שומרת עליה ומה
יגידו השכנים, אבא אף פעם לא בבית ולא משנה מה השכנים יגידו.
יעלי מלווה לכל מקום עם משמר כבוד.

יעלי משועממת. היא מעמידה פנים כבר המון זמן שהכל בסדר, ועכשיו
החליטו לשחרר אותה גם ממשמר הכבוד שלה, וגם אמא, מה יגידו
השכנים, מתחילה להירגע.
יעלי מצליחה לשכנע את כולם, מהתלת בהם אחד אחד שהכל בסדר ונפלא
וממשיכה בחייה.

יעלי משועממת. הגיע הזמן. היא סוחבת את האקדח של החבר החדש
שלה, שלא יודע על ה"עבר האפל" שלה. יעלי הולכת לבית החולים שבו
קשרו אותה למיטה. השומרים כבר מכירים את יעלי ונותנים לה
להיכנס, ויעלי מצליחה לעבוד על כולם בלי בדיקה ביטחונית.
יעלי אומרת שלום לחולים, לרופאים, לאחים. יעלי יורה באחים,
ברופאים אבל לא בחולים. את החולים היא משחררת מהמיטה כי הגיע
הזמן לקום ולהתנקם בכל הבניזונות.

יעלי משועממת. המון דם מסביב, כל החולים מרטשים את גופותיהם
העלובות של האחים והרופאים. יעלי הולכת הביתה עם האקדח, מנקה
אותו יפה-יפה ומחביאה אותו במקום שבו הוא אמור להיות. את
השומרים של בית החולים היא חנקה כדי שלא יגידו שזאת היא
שהתחילה את המהומה.
יעלי מחייכת. הגיע הזמן.