אנחנו יושבים ליד השולחן, ואני ממצמצת שוב ושוב עם העיניים.
אמא שואלת מה אני עושה.
אני עונה לה בלי בושה, שאני מנסה לבכות.

"אבל מתוקה", היא אומרת לי," את יודעת שאנחנו לא יכולים
לבכות".
"אבל אמא, מעניינת אותי ההרגשה, וחוץ מזה תמיד אמרת שכשרוצים
חזק תמיד יכולים, מה שיקרת לי?!"
"טוב", אומרת אמא, קמה מהשולחן, מוזגת מים חמימים לתוך כוס
ושמה כמה טיפות על הפנים שלי. "ככה ההרגשה", היא אומרת לי.
אני מרגישה טיפות חמימות ניגרות על פניי ברכות. זו הרגשה כל כך
טובה.
מאותו היום המשכתי למצמץ כל הזמן, מנסה להגיע להרגשה האמיתית.

לילה אחד חשבתי אפילו להתפלל לאלוהים, כי ראיתי בכל מיני סרטים
וסדרות שכשמישהו רוצה משהו הוא מבקש את זה מאלוהים.
ולפעמים אלוהים מביא לו את מה שהוא מבקש.
אבל ידעתי שאם אני אבקש מאלוהים, אני אמות.

אז החלטתי לפנות למישהו שמותר, השטן.
ישבתי שבוע ימים והתפללתי לשטן שיעשה לי דמעות.
אבל הוא לא התייחס אליי אפילו.
ואני...אני הייתי נחושה בדעתי לבכות.

אז החלטתי לנסות להבין את הסיבות שגורמות לאנשים לבכות.
הלכתי לסיפריית הווידאו השכונתית וביקשתי מהמוכר, שניראה לא רע
בכלל, שיביא לי סרט שבוכים בו.
אז הוא הביא לי איזה סרט, שמתי אותו בלילה בווידאו ובעלילה
בחור זרק בחורה והיא בכתה ובכתה ובכתה, כמה קינאתי בה באותו
רגע.

ביום למחרת ידעתי מה אני צריכה לעשות. באתי למוכר, החזרתי לו
את קלטת הווידאו ואמרתי לו בקול הכי מתחנן שלי: "תזרוק אותי".
הוא הסתכל עליי בעיניים המומות ושאל: "מאיפה? מהחנות?"
"לא", עניתי בנחישות, "תזרוק אותי כמו בסרט".
"אה מצטער, חמודה, לא ראיתי את הסרט הזה..."

"אז תראה!" אמרתי בעצבים.
"אז בואי תראי איתי", הוא ענה בקול שובב.
"טוב", מה אני מוכנה לעשות בשביל לבכות, מצבי אנוש.
באתי אליו באותו הערב, הוא הכין פופקורן, התיישבנו וראינו את
הסרט.
"עכשיו תזרוק אותי", אמרתי לו מהרגע שהתחילו לרוץ על המסך
כתוביות הסיום.
"אני לא יכול", הוא אמר.
"מה זאת אומרת לא יכול? למה?" הרגשתי את העצבים שלי פוקעים.

"בגלל שבשביל לזרוק מישהי קודם צריך להיות איתה".
"אהההה...זו לא בעיה", עניתי.
"כמה זמן צריך להיות ביחד, שבוע זה בסדר?"
"שבוע זה מצויין", הוא ענה וגיחך.

כל השבוע בילינו ביחד, סיפרתי לו הכל, חוץ מאת הסוד הגדול שלי
כמובן.
ואז הגיע יום שבת, בדיוק שבוע מאז שנפגשנו...
הוא התקשר אליי על הבוקר ושאל: "לזרוק אותך?" ואני עניתי בחצי
חיוך: "לא...לא עכשיו", הוא צחק עליי וגם אני צחקתי איתו.

שנה היינו ביחד, ואז יום אחד התקשרו אליי מבית החולים ואמרו
שהוא במצב אנוש, עד שהגעתי לבית החולים הוא כבר מת.
התיישבתי על הספסל כולי המומה, עוד לא הייתי מוכנה לאבד אותו.
"אמרתי לך שתזרוק אותי כשאני אגיד לך, לא כשבא לך!!!" צעקתי,
והתחלתי לדפוק אגרופים בקיר.

ואז, אז זה קרה, הרגשתי את זה, דמעה חמימה זלגה מעייני, המשיכה
במורד לחיי, ואפילו ליטפה קצת את הצוואר.

"יא, איזה יופי, אני בוכה, אני בוכה!!! השגתי מה שרציתי."
הדמעות שלי התחלפו בחיוך והתלהבות פתאומית.
ואם חושבים על זה - למי איכפת שהוא מת, העיקר שאני בוכה....

ככה זה, השדים חסרי לב, גיחכתי...והלכתי שמחה ומאושרת לביתי.