הוא הבטיח לילד שבקנדה יוכל לראות פינגווינים.
-אל תספר לאמא שאני סיפרתי לך. זה יהיה הסוד שלנו-
הוא הרגיש כמו טרוריסט המרכיב פצצה פרימיטיבית בביתו.
הוא נישק את הילד והמונית לקחה אותו עם המזוודונת הקטנה שלו אל
אמו. היא תאסוף אותו מדלת המונית, מודאגת, מחבקת. תשלם לנהג
המונית בחוסר סבלנות, לסיים את העניין ההכרחי הזה, סוף סוף
תוכל להשאר עם בנה, בנם המשותף, להתרגש איתו ביחד.
נוסעים לקנדה. מבקרים את דוד פייר והבת החמודה שלו, ליסי.
הילד מעיר הערה.
האמא מתנגדת לדעתו,
-היא כן חמודה, ליסי. אתם תסתדרו-
הילד מסכים.
האמא שואלת,
-איך היה אצל אבא?-
-טוב-,
מסכם במילה אחת שלושה קטרים חדשים, ודג זהב עם אקוואריום עגול
שהספיק להשבר, ושמונה שלגונים, ושני סרטים, וביקור לא מוצלח
בגן החיות. לא היו שם פינגווינים.
זה ילדו. קצת קטן. שיערו בהיר. מבטו חד אבל יפה. והוא אוהב
פינגווינים. מין התקשרות כזו, ללא סיבה, לעופות הקוטב.
פינגווינים. בחדר העבודה, ליד המחשב והמקלדת, יש לילד מיטה
יפהפיה, ומזרון מעוטר בפינגווינים, וסדיני פינגווינים רכים,
ושמיכת פינגווינים עבה או דקה לפי העונה, וכרית פינגווינים
מתוקה, ושתי בובות פינגווין שמנות. בסוף השבוע השני בכל חודש,
כשהילד נשלח להיות עם אביו, הוא ישן שם, בעריסת הפינגווינים
הזו, זך וצעיר וקטן ומחונן.
בלילה מתיישב אביו בזהירות ליד המחשב, עובד בהקשות חרישיות, על
המסך החיוור משתקפת המיטה אפופת פינגווינים, ופניו הנרקיסיות
של הילד חורגות מבין העופות, נחות מול העיניים העובדות. רגעים
בודדים של שלווה.
לפני חודש נחתה המהלומה. אשתו, גרושתו, הודיעה כי החליטה להגר.
היא נוסעת לקנדה, עם הבן.
מהר מאוד יצא המרצע מן השק.
בן הדוד שלה, פייר, הציע לה נישואין.
בן הדוד פייר. מחשבה ראשונה - קרחת חריפה ועיניים אדמומיות.
מחשבה שניה - הוא נשוי.
והיכן אישתו?
הבדיקות הוכיחו שאשמת העקרות אשמתה. למרות יופיה, חיוניות
גופה, קריירת המשחק שלה - עקרה. בן הדוד פייר, שליט המנסרות על
כל נהר הפוטוסאק, לא היסס. האישה הורחקה. אחר כך נשלחה מעבר
לים הצעה מסחרית פשוטה: נישואין של כבוד הדדי, תמורת שני בנים
מזרעו, ולחילופין, הבטחת עתידו של בנה, הבן המשותף. קירבת הדם
לא הרתיעה את בן הדוד פייר. הלא הם בעצם דודנים רחוקים.
מה יעשו בליסי, הבת המאומצת?
בן הדוד פייר, שליט המנסרות על כל נהר הפוטוסאק, אינו משאיר
קצוות פרומים בתוכניתו. ייעשה ניסיון. אם לא יצליח הניסיון,
תימצא מסגרת לליסי.
המילה 'מסגרת' מחלישה אותו. מה יעשה צנון הנהר הזה? הוא חושב
על ליסי, פנים חיוורות, עיניים משוכות מעלה, כאילו בבהלה
מתמדת, שיער שיבולים מתוק.
לפני שלוש שנים המליצו הרופאים השנונים לבן הדוד פייר לאמץ בת.
אולי נוכחות הילדה תגרה את רחמה של אשתו. ליסי הובאה.
ועכשיו ימצא לה בן הדוד פייר מסגרת.
הוא חושב - סוחר בולי העץ הזה, מצח אטום, עיניים חנוקות בשומן,
הוא ימצא לה מסגרת.
הוא מתנגד לכל הנישואים הללו. אבל ההתנגדות חלושה. בית המשפט
יעמוד לצידה.
-ומנין תפרנס אותו?-, ישאל החוק את הסופר המובטל.
והיא תציג תוכנית מסודרת של בטחון מוסרי וכלכלי, בית חם, חינוך
ומסגרת.
בכל זאת, כל החודש נאבק. ניסה לשכנע. טלפן אליה הרבה, בא עד
משרדה, לבתי חברות. מתחנן, מבקש. מסביר. מאיים.
היא מתאכזרת,
-אתה מתחיל להיות כמו גיבור מהסיפורים שאתה כותב-.
פעם אהבת אותם, הוא חושב.
אבל לפני הנסיעה העניקה לו סוף שבוע שלם עם הבן, מתנת הנדיבים
המנצחים. משהו בהתנהגות שלה נהיה קל, חביב. הציפייה לחיים
בקנדה מירקו את עיניה, הסירו שכבות חמוצות שהוא גידל שם.
עם הילד בילה בתזזית. הילד התעייף. גן החיות לא עניין אותו
(הבטיחו לו בקנדה גן חיות גדול). השלגונים נזלו על הבגדים
החדשים.
הוא קנה לו דג זהב באקוואריום זכוכית, כדי שהילד יתאהב בדג,
כדי שאי אפשר יהיה לקחת את האקוואריום לקנדה, כדי שיהיו בעיות.
סיפר לו סיפורים חביבים על דגי זהב, ונתן לו לבחור שם לדג,
ודחק בו, שיתאהב. אבל האקוואריום נשבר, עוד ברחוב, ואת הדג
המפרפר נאלץ לדחוק ברגל דרך סורג הביוב, והילד רק התעניין אם
יגיע לים.
אחר כך ישבו בשקט בבית. שהדג יישכח. ונראה היה שהדג נשכח. אבל
אחרי שעה אמר הילד פתאום שפינגווינים אוכלים דגים. הוא רצה
שבגן החיות יהיו פינגווינים, והוא יתן להם את הדג. הוא שאל למה
אין פינגווינים, ונראה מאוכזב.
מן הפנים הקטנות, המאוכזבות, צמח הרעיון. הוא הבטיח לילד,
-בקנדה, בשלג, פינגווינים מסתובבים בכל מקום. בגינה, ברחוב,
בחצרות-
הבן מתעניין.
ואפשר ללטף?
בטח.
וירשו לי?
צריך לקוות. וצריך להזהר, שלא יגידו לך שבקנדה אין פינגווינים.
יש. יש קרח ויש שלג אז יש פינגווינים.
וכשהבן עוזב עם המזוודונת הקטנה שלו אל אימו, הם מאותתים את
הסימן הסודי, 'יש פינגווינים', ומחייכים, והמונית נוסעת.
בתוכה ילדו, מאושר. נוסע לאמו. לא יודע שאין פינגווינים בקנדה,
שאין בכלל פינגווינים בחצי הכדור הצפוני. והוא יושב על מיטת
בנו, מלטף את סדיני הפינגווין, חושב על יצורים חלשים שנכחדו.
חושב על ציפור הפינגווין שהיתה פעם, דיירת הקוטב הצפוני, אבל
ציידים הכחידו אותה עד המאה התשע עשרה, השאירו רק את השם, שם
בלי ציפור, וכשהתגלה לראשונה עוף הקוטב הדרומי, ניתן לו שמה של
הנכחדת, פינגווין. והשם, כמו דייר שאוסף מטלטליו, עבר מהקוטב
הצפוני לקוטב הדרומי, אולי עד שיכחידו גם את הפינגווינים,
אפילו מגני החיות, ואז ינדוד השם הלאה, אולי לציפור שתתגלה
בחלל החיצון, כי על פני הארץ כבר גילו את כולן.
בכל אופן, פינגווינים לא יראה הילד בקנדה.
ובערב האחרון הפתעה. היא הזמינה אותו לערב פרידה. אחרי שלוש
שנים, שוב יחד, בבית שהיה גם שלו. איתה, עם הילד.
הייתה חביבה אליו. יופייה המתחדש בלתי נסבל. זוהר העור. והוא,
חלש, במקום לשכנע, לעצור את המעשה, מציע לה את גופו.
בערב מאוחר התקבלה ההצעה.
שוב, להיות על פיסגתה.
אשתו לשעבר, אהובתו הבלתי אפשרית, הנוסעת לקנדה להתמזג בעסקיו
של שליט המנסרות. בהמת הרבעה מתוקה. תלד לו בנים, תפער לפניו
את ירכיה השיישיות, תחדיר אותו פנימה, תניח לגנים  שלו לזוב
לתוכה.
אחר כך, שוכב לידה.
חושב איך חלציו של פייר על חמוקיה.
-אולי לא תסעי?-.
וסירובה מתוק. מנשקת את בעלה לשעבר. הוא שואל,
-למה שנאנו שלוש שנים?-
והיא סבורה שלא שנאו. הפרידה היתה הכרח. היה סבל. רק עכשיו יש
לה כח לראותו.
ואהבה?
כבר אין.
ואותו תאהבי בכלל? איך תאהבי?
תאהב. בן הדוד פייר מזכיר לה את ילדותה. היא אוהבת את ילדותה.
הוא חושב על שני הילדים שתאלץ ללדת לו. הוא מתחנן. יורד מהמיטה
על ברכיו, מציע את עצמו. מותניה קרובים לפניו. היא שולחת יד.
בוחשת בשיער ראשו. מרגיעה נער מבוהל.
-שיער לא יהיה לך ללטף-, הוא מתאכזר.
היא מחליקה על לחיו. מתעלמת.
-רוצה שוב?-, מציעה את אוצרותיה.
והוא רוצה.
מצטער, אבל רוצה, ובבוקר הוא מסולק בנימוס. הוא אומר לה שבכל
זאת, אם לא יסתדר לה שם, אולי ינסו ביחד מחדש. והיא מחייכת,
עכשיו כל משפט סוחט את חיוכה, ונותנת רק רשות של דקות אחדות
לראות את בנו. פעם אחרונה. פעם אחרונה? המילים מבעתות אותו.
עם הבן, מחשבותיו כמעט משותקות.
מצליח להגיד רק דבר אחד, להזכיר את עניין הפינגווינים.
-שלא יגידו שאין. ואל תספר לאמא מי סיפר לך. זה הסוד שלנו. בקש
שיראו לך פינגווינים-
הטרוריסט מרכיב את הפצצה. אולי תתפוצץ.
הילד מתרגש. מקווה לראות סוף סוף את הפינגווינים, פינגווין
אמיתי שמדדה במדים שחורים לבנים. לא פינגווינים צפופים ועצובים
בגני חיות. פינגווינים אמיתיים, חופשיים, שמנים, מנופפים בלי
סיבה בכנפיים קטנות.
בערב הוא חושב על בנו, היושב מנומס במטוס, מקווה לראות
פינגווינים, ולידו האם הרגועה, המטופחת, נוסעת בשלווה גופנית
אל בן הדוד פייר, אינה משערת את צווחות הילד ואכזבתו, שעדיין
מצפים לה, עם המהומה וקריעת העצבים, והיא מעיינת בעייפות מתוקה
בז'ורנאלים המשעממים שמחולקים בטיסה, מציצה לרגע בדאגה בהוראות
לרכיסת חגורות ההצלה, מציצה בילד, חושבת, האם תוכל להצילו עם
ההוראות האלה אם יטבע המטוס בים, סבורה כי אלה הן דאגותיה. אבל
דאגתה נמחקת בהרהור אחר. היא שוקלת האם להוציא מתיק היד את
הספר שקנתה, במיוחד לטיסה, ומצטערת שארזה את תחתוני הרשת
האדומות דווקא ברגע האחרון, צררה אותם מעל כל הדברים בתיק, כי
כשעשתה את זה חשבה על פייר, לא על הזקן התאוותן, שהתיישב לידם,
כשותף שלישי למסע אל קנדה. והפינגווינים משוטטים על החופים
הסלעיים של ארץ המלך אדוארד וארץ ויקטוריה הדרומית, אבל לא
בקנדה, והמטוס מתקדם ללב ליבה של צרה, חולף עננים, חולף ברעדה
מודאגת כיסי אוויר וניצני ברקים, מביא את האם וילדה אל הארץ
שפינגווינים לא יהיו בה, רק צרחות ותחינות ושלווה אובדת,
והרגשה מתוקה שתתקלקל.
אולי כבר בנמל התעופה תתקלקל העיסקה. בן הדוד פייר לא אוהב
אותן מותשות, כועסות, עייפות, עצבניות. אולי כבר שם יחליט
להחזירה.
היא בטיסה, והוא מוטל על המיטה הקטנה, המיטה של הילד עם
הפינגווינים, חושב עליהם, תקוותו האחרונה. שהילד יצרח. שיגלה
שאין פינגווינים ויצרח. הוא קטן, אבל למענו הוא יצרח. הוא ירצה
פינגווינים בקנדה, פינגווינים אמיתיים, ובן הדוד פייר, מטומטם,
יגיד לו שאין בקנדה פינגווינים.
הוא חושב - אלוהים, תעשה שהילד יצרח. תעשה שיבכה. תעשה שתאבד
את עצביה. שהכל יהיה נורא ואיום.
הוא חושב על תקוותו - פינגווינים. פינגווינים. אין בקנדה
פינגווינים.


תחילה 96/06 סיום 96/08/23