קראתי היום בחדשות מחלקה ראשונה כתבה מעניינת: "פירצה בכלא
אשקלון: שני אסירים ביטחוניים הקימו אתר אינטרנט".
(מתוך חדשות מחלקה ראשונה, nfc -  
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-48039-00.html?tag=19-26-29&au=True,
יום שני, 14 יוני 2004).

מדובר באתר בשפה הערבית, שנבנה בטוב טעם וניכר שנעשתה בו עבודה
מקצועית. החלק הארי של האתר מציע מאמרים מפרי עטם של האסירים
הבטחוניים הערבים, המוחזקים היום בבתי הכלא הישראלים, והדילמה
הישראלית עוסקת בשאלה הטכנית: איך חומר כתוב כה רב הועבר אל
מחוץ לכותלי הכלא? ומדובר בחומר רב: כתבות, שירים, סיפורים,
רומנים, ולפעמים סתם דיווחים חמים, ואף מידע חם ועדכני על
הנעשה בין כותלי הכלא, כמו סדרי עבודה ושגרת עבודה...!

שיטטתי בעניין בין כותלי האתר, וקראתי מספר מאמרים, שמצאתי בהם
עניין מנקודת ראות ישראלית ואף מנקודת ראות ערבית וספרותית,
הרי ובסופו של דבר מדובר בשפה שגדלתי עליה וקראתי דרכה את הפרק
הראשון של החיים, סודותיו ומחבואיו...

"הבטחות ערקוב", זהו מאמר/אגדה שנכתב בעט אבו אניל. כתובת
המאמר ברשת: http://www.safadacademy.com/aboanelw3od.htm.
מאמר זה משך את תשומת ליבי במיוחד, כי המחבר ביקש למסור דרכו
הודעה מוצפנת לקורא - מעין מוסר השכל; ואני בתורי התעכבתי על
השורות וביקשתי לפענח את תוכן ההודעה, אולם החשש אפף את
הפיתרון שהגעתי אליו, שמא המחבר לא התכוון לזאת... שמא השנים
הישראליות והראש הישראלי עשו בי את שלהן, גם הגבילו אותי
מההבנה הרציונלית ההיא, שפעם ידעתי והכרתי...

בואו נעשה עסק: אני הולך לתרגם את המאמר הזה מילה במילה, ואתם
תגידו בסיומו מה הבנתם; מהי הסיפא, מהו מוסר ההשכל. הבה נראה
אם הבנותינו תואמות...

וכך כתב:
תוך כדי ההליכה היומית בחצר הכלא עם חברי אחמד, ותשומת ליבו
של הסוהר התמקדה בקומץ ידי, שהיתה סגורה בחוזקה וכאילו הסתרתי
בתוכה דבר מה... הדבר משך את תשומת ליבו ופנה אלי מיד: "מה יש
לך ביד?" סירבתי לענות! הוא הוציא אותי מהחצר, והתחיל באיומיו,
שלא עשו עלי רושם, והמשכתי בסירובי, לא! לא אפתח את היד! לא
אגלה מה בתוך היד! או אז וכתוצאה מהתחמקותי וסירובי זה, הוא
קרא לאחראי משמרת וההוא בתורו השתמש בלשון "דיפלומטית" וחשב,
שבשפתו זו יכול לשכנעני לפתוח את היד, אולם עמדתי בסירובי
ועקשנותי: לא! לא אפתח את היד; ולא נותר לאחראי המשמרת אלא
לקחת אותי לתא הצינוק.

עברו מספר שניות, ודלת הצינוק נפתחת ומי מופיע אם לא מנהל הכלא
בכבודו ובעצמו! גם לו סירבתי! לא! את ידי לא אפתח. כל האיומים,
שהרעיף עלי בלהשאירני בצינוקה ימים וחודשים, לא עזרו... הוא
עזב בכעס ופניו זועפות- בשביל לחזור לאחר דקות בליווי מפקד
השב"ס! כן, הבוס הגדול בעצמו, שלא איבד זמן והציג את עצמו בפני
לאמר: באתי במיוחד בשבילך ולא אעזוב, עד אשר אדע מה אתה מסתיר
בתוך ידך. וגם אני לא איבדתי זמן: "לא יעזור לך שום דבר ושום
איום, כבר איימו עלי מספיק... לא! לא תדע מה אני מחזיק ביד,
ואני ממליץ לך לא לאבד את הזמן עם איומי סרק...
עברו שעתיים ודלת הצינוק נפתחת מחדש, וממנה ביצבץ שר הביטחון
הישראלי בליווי הרמטכ"ל ועוד אח"מים שלא הכרתי; כל כך הרבה
אנשים לבושים אזרחים נכנסו, עד שצר הצינוק הדק מלהכיל את
כולם...  
שר הביטחון פתח: "שמעתי מה שקרה ואתה יודע היטב שיש בידי לעולל
לך כל דבר, עד אשר אדע מה יש לך ביד!" הבטתי בו בתמיהה
והשתוממות: האני חשוב עד כדי כך!? ועל אף חשיבות העניין ולמרות
המעמד, המשכתי בסירובי ועקשנותי, את תכולת ידי לא יראו! והם
חזרו כלעומת שבאו מבלי להשיג את מבוקשם.

נותרתי לבסוף לבד בצינוק, מנסה נואשות לישון לאחר העייפות של
אותו יום ארוך... עד שצליל המפתחות העיר אותי מתרדמת אמצע
הלילה, ואנשים שלא הכרתי התייצבו באמצע הצינוק, ולקחו אותי דרך
פרוזדור ארוך ומפותל, עד שהגענו אל משרד גדול מידות לפגוש
בתוכו את האיש ולא אחר, את ראש הממשלה הישראלית; ושיחה זו
התנהלה ביננו:

- שרון (ישירות / בלי הקדמות): מה אתה רוצה בתמורה לפתיחת
ידך?

- אבו אניל: אינני מבקש שום תמורה ואין לי עניין לפתוח את
היד.

- שרון: אל לך יהירות זו ושמע טוב מה יש לי להגיד לך; אני
מתכוון לכל מילה ומוכן ומזומן לכל דרישותיך, יהיו אשר יהיו.

- שאלתי: לכל דרישה?

- השיב: כן, כל דרישה.

- אמרתי: אני רוצה מדינה פלשתינאית ע"פ גבולות שנת 1967!

- ענה: מסכים.

- אמרתי: והשיבה של כל הפליטים אל עריהם ומדינתם!

- ענה: מסכים.

- אמרתי: ופינוי ההתנחלויות.

-ענה: מסכים.

אמרתי: והורדת גדר ההפרדה!

- ענה: מסכים.

- אמרתי: והורדת מחיצת הזכוכית בחדר הביקורים!

- ענה: לא מסכים, מסיבות ביטחוניות.

וכך התנהל לו בינינו דו-שיח ארוך ומפרך, שבסיומו הבטיח שרון
להביא את שאלת "מחיצת הזכוכית" להצבעה במרכז הליכוד, ולא שכח
להבטיח העלאת שאלה זו בפגישתו הקרובה עם בוש, בביקור הבא
בארה"ב.

----------אבו ניל. הכלא המרכזי עסקלאן-------------

עד כאן תרגום המאמר, רבותיי. כותב המאמר, להזכירכם, הוא אסיר
ביטחוני שברגע זה נמצא מאחורי סוגר ובריח בכלא ישראלי "שמור"-
במרכאות כפולות ומכופלות. האם הצלחתם להגיע למוסר ההשכל, שביקש
המחבר למסור דרך סיפורו?

ולמסקנותיי האישיות - למוסר ההשכל... אם הצלחתי להבין אותו; אם
הצלחתי לחדור לראש שלו.

המחבר פונה אל אחיו ומנסה להזהירם מפני כוונותיו האמיתיות של
"האויב הישראלי" המיוצג, לדידו, בדמות שרון...
הישראלי, לדעתו, יכול למכור לנו רק מילים ועוד מילים; הישראלי
יכול להבטיח ולהבטיח הבטחות מרחיקות לכת... אולם כאשר מגיעים
לת'כלס- ואפילו אם מדובר "בהבטחה" קטנה ופשוטה, או אז מגלים את
כוונותיו האמיתיות.

סיפת הדברים: ישראלי הוא איש שקרן, שמשקר "לנו" חדשות לבקרים
ואנחנו אוכלים עיני-עינק את הלוקשים שלו. ישראלי הוא שקרן
מטבעו, שלא בוחל בשום אמצעי בשביל להגיע למטרותיו, עד כדי כך
שמוכן להבטיח מליון דולר עבור חפץ קטן עלוב חסר ערך... אך כאשר
מגיעים לשעת התשלום, הוא לא ישלם גרוש אחד עגול עם חור באמצע
עבור שום דבר!

ישנו, לדעתי, עוד מסר אקטואלי ממוקד ומנוקד: תפסיקו להשלות את
עצמיכם ולאכול את הלוקש התורן של שרון בעניין ההתנתקות; הוא לא
יתנתק מסנטימטר אחד.
(אמן כן יהי רצון).