הלכתי לים, והתחלנו עם כל מיני בנים סתם עם כל מיני מבטים. הם
דיברו איתנו ודיברנו בחזרה.
אח"כ הלכנו לאכול באיזו מסעדה, אני והחבר'ה, אבל אני לא הייתי
שם, רק על פנים.
חזרתי הביתה וגלי התקשרה. היא רצתה שנצא לאיזו מסיבה, אז יצאתי
כי הייתי בהיי של על פנים.
והיה לי כיף, באמת כיף.
כשחזרתי הביתה נרדמתי וקמתי לזריחה, לבוקר של סנוקר וגופיות
וג'ינסים. שוב הייתי שם עם כולם. וכמה צחקנו. זה מחזיק.
אתמול הם נעלמו, והתעוררתי לשקיעה על מרפסת ביתי.
כמה עצוב ונוגה הכל. השקט הזה, של להביט בחיים ולהתמוגג...
זה לא קרה, ולהיפך, התפוגגתי.
השקט של עצמי, להביט במראה בשמיים ולחשוב...
אני לא מסוגלת לחשוב.
לחשוב עשה לי עד כה רק רע.
מה הם החיים, אם כשאתה מסתכל, ובאמת מסתכל, כל מה שאתה רוצה זה
לברוח?