זה היה לילה. לילה שחור, מאובק.
אפילו הירח הסתתר מאחורי ענן.
היא חלפה לידי, כל כך שקטה, כל כך יפה.
שמלה אדומה-דם היא לבשה, שיער שחור גולש על כתפיה וחיוך כמו של
חצי ירח.
נשכבה על הדשא ואמרה:
"בוא תשכב לידי, אולי נצליח לעוף הלילה..."
היא עצמה את עינייה, ואני, כמו אדם מהופנט, נשכבתי לידה.
כל כך שקט היה באותו הלילה, אפילו הצלחתי לשמוע דמעה שנפלה.
פקחתי עיניים והסתכלתי עליה. משום מה היא נראתה כל כך שלווה.
היא הסתכלה עליי ולא ענתה. כל כך יפה.
המשכנו לשכב והרגשתי שאני חייב להרגיש אותה. אחזתי את ידה. כל
כך קרה... היא רעדה.
לפתע היא קמה ואני איתה. אמרה לי:
"נפל כוכב, תבקש משאלה. אבל תחשוב טוב, אסור לבזבז כוכב."
עצמתי עיניים ובלב ביקשתי משאלה. כשפקחתי אותן היא עמדה מולי,
הסתכלה לעיניי והרגשתי שהיא ידעה שביקשתי אותה. היא חייכה.

אני נשכבתי, ולה היה בא לרקוד.
היא כאילו מרחפת, נוגעת בנשמות. כל כך יפה, כל כך תמימה, אבל
כשמסתכלים לה בעיניים משהו נשבר.

התעוררתי לפנות בוקר. הקסם נעלם, השמש האירה והיא לא היתה.

מאז אותו ערב לא ראיתי וגם לא חיפשתי אותה.
אולי נמאס לה והיא הלכה? אולי כאב לה והיא נפלה?
או אולי... אולי גם היא ביקשה משאלה והתעופפה?