היא כבר לא כתמול שלשום. היא כהיום.

מעולם לא ידעה לומר מהו מקור בחירותיה. כאילו לא חיה בתוך
עצמה. שאפה להיות אדם אחר - האדם שבאמת חבוי בה בפנים, אך תמיד
חזרה לדמות האחרת, המותרת.
וגילתה שם אושר? לעיתים, כאשר השמחה היתה מתגלה כאמיתית או
ההצלחה כמפתיעה.
תמיד החיוך פרוש על פניה, קיפאון של השרירים לאחר שנים של
אימון. עכשיו הוא מתחיל להמחות, זו המשימה החדשה שהטילה על
עצמה, להיות עצמה עד הסוף - עם המר והמתוק.
המר תמיד היה שם והיא התעלמה ממנו נחרצות, אך כעת הגיע זמנו.
המגע הראשון שלו בבלוטות הטעם היה מפתיע, נגעה ונסוגה, אבל
הסקרנות היתה למפלתה, היא טעמה שוב, משהו חדש התגנב לחייה,
הספק, ועכשיו...היא מכורה.
הביקורת כבר לא סלחנית כמו בעבר, מלטפת, הולכת סחור-סחור, אלא
נוקבת, מדויקת, ישירה וארסית.
הכעס אמיתי, תמו ימיו בפינה חשוכה עם הזנב בין הרגליים, חזרו
לו האומץ, התעוזה, הגאווה והבטחון העצמי. הוא, משתולל משולח
רסן והיא, נהנית מכל רגע.
הפגיעה? (זה החלק האהוב עליה) הפגיעה מספקת. היא למדה לספוג את
הכאב ולבקוע את המעטה שכיסה אותה כל כך הרבה שנים. בכל הזדמנות
שיש לה היא מזכירה לעצמה את העלבון, ההשפלה וחורצת כל פעם עמוק
יותר, מבתרת את עצמה. מוותרת על עצמה.