יותר מכל המתים, המת ביותר הוא דודי, מלכיאל זר. מותו הראשון,
ללא עת, בתאונת דרכים בצפון סלובקיה, הכה אותנו סמוך לראש השנה
תשנ"ג. ההודעה היתה קצרה, בלתי מלבבת. דודי מלכיאל זר היה
קורבן לתאונת פגע וברח, וכל שיכלה הממשלה הסלובאקית לעשות למען
קורבן חינם זה של אי זהירות, היה לשלוח אלינו הודעה, על פי
הכתובת בארנקו. את גופתו, או מה שנותר ממנה, טמנו בבית העלמין
שליד בית החולים בעיר מארטין. הודיעו לנו במלוא הנימוס כי
יתירו לגופה להשאר שם ככל שתחפוץ, אלא אם כן נרצה לשאת בהוצאות
הבאתה לארצנו.
מותו של דודנו מלכיאל העציב אותנו מאד. התארגנו לשבת מעין
'שבעה'. הודענו על מותו לקומץ מכריו. חשבנו שבכך עשינו די.
אולם, מתברר כי קומץ המכרים הפיץ את שמועת מותו, והנה נולד נהר
של מברקי תנחומים מכל רחבי העולם, מאנשים זרים ששמועת מותו של
מלכיאל נפוצה בינהם. אחרי המברקים, כבדים יותר, מכובדים יותר,
החלו להגיע מכתבים רישמיים, חתומים על ידי ראשי פקולטות
להיסטוריה, מאוניברסיטאות אוסטריה עד פרו.
בצד האבל, על האיש הצנוע מלכיאל, חשנו קורטוב מתגבר של גאווה.
מיששנו את המברקים. הצגנו אותם שוב ושוב לשכנינו, דאגנו שתוכנם
יגיע לעיני ידידים ומכרים. הרשנו לעצמנו גם רגש קל של יוהרה,
הרי אנו קרוביו של האיש, בני משפחה, היושבים למענו מעין
'שבעה'.
את רגשותינו סיבך מברק נוסף, מאחר מעט, מאת המנוח מלכיאל זר
עצמו. בהודעתו התמציתית לא מצאנו אפילו רמז קל שבקלים למצבו
הנצחי. מלכיאל מסר שלומות. איחל ברכות לשנה החדשה. ביקש שנשלח
שני עטי פארקר עם מילוי מסוג FINE לכתובת כלשהיא בעיר מארטין.

הסתערנו על הקונסוליות, ציווינו על פקידים בכירים לבדוק מה
מתרחש שם, במארטין. כעבור שלושה ימים מרופפי עצבים נמסרו באופן
רישמי ההצהרות הבאות: ראשית, הגופה המרוטשת שנקברה תחת שמו של
מלכיאל זר השתייכה לנוכל, אשר גנב ממלכיאל את תעודותיו. שנית,
המנוח, שכלל לא היה מעורב בתאונה כלשהיא, וביום ההוא ישב לבטח
בפנסיון של אישה אלמנה בעיר מארטין, נורה למוות בעת קטטה במעבר
גבול בין סלובקיה לצ'כיה. שלישית, אותו מנוח עצמו נפל קורבן
לשוד קטלני בעיר זאגרב, קרואטיה, שלושה ימים לאחר תקרית המוות
בגבול סלובקיה.
כך החלו מיתותיו המסועפות של דודנו, מלכיאל זר, אשר התהפך לו
מסע המחקר השקט שלו, בעניין "האירגונים הלאומיים הסלאביים של
המאה התשע עשרה", באנדרלמוסיה זוהרת, בה הוא עצמו, מזוודותיו
ותעודותיו, נעים אנה ואנה ברחבי המדינות המזרח-אירופאיות,
חוצים בדהרה זה את מסלולו של זה, ובכל מקום גורפים מהומות,
תקריות ומיתות.
אם אשלוף תמונתו מאחד מאלבומי התמונות המשפחתיים, ואצהיר, -זה
הוא מלכיאל-, יתקשה המתבונן להאמין כי לפניו האיש הנוטה למות
ולקום לתחיה כמי שסך הכל מחליף רכבות בתחנה. ברנש זערורי,
שמנמן במקצת, בעיקר בפלג גופו העליון. קצות אוזניו יוצרים קו
אופק נאה עם רעמת גבותיו, ומתחתן ממצמצות עיניו הכחולות, הקדמה
נאה לאף שכולו תות אדום.
מותו הראשון, בראש השנה תשנ"ג, כלומר 1983, המם אותנו, וסיעוף
מקרי המוות בחודשים הבאים הביך מאד. עד סוף שנת 85 צברנו שבעה
עשר מקרי מוות של הדוד מלכיאל, ורק אז החלה לחלחל ההבנה - שוב
מפעיל מלכיאל תוכניות גרנדיוזיות על מנת למצוא לעצמו מעט
מנוחה.
כבר התרגלנו לכך שמלכיאל מאלץ אותנו להרחיב את הבנתנו לגבי
גבולות הקיום והדעת. אבל הפעם, עניין המוות דרש מחשבה נוספת,
שהות שתבשיל את ההבנה. כאשר הגיעה בחודש שעבר הודעה רישמית
מהשגרירות הישראלית בבודפשט, כי מר מלכיאל זר נהרג בתאונת
דרכים, ששים קילומטר מזרחית לעיר, בעודו נוסע כטרמפיסט במחיצת
האחיות הישישות מרגרט ורוזי פהרצ'י, הבשילה סוף סוף ההבנה
המלאה. התדרדרות המכונית לתהום העמוקה, התלקחותן עד אפר של
הגופות - עובדות אלה כיוונו בכח את המחשבה. מברקו של מלכיאל,
שלושה ימים לאחר התאונה, 'שלומי טוב. הונגריה יפהפיה. כבר אין
צורך שתשלחו תחתוני MEDIUM. יש כאן' סיכם עבור הלב את כל שנדרש
להבין, מאז ומתמיד.
דודי מלכיאל נולד בעיירה הקטנטונת ליפצה בדרום פולין, באחת מן
השנים שטרם מלחמת העולם השניה, בן בכור לוולף והניה זרצקי.
שנתיים אחריו נולד אחיו, הוא אבי, הפרופסור לפיזיקה, דן זרצקי.
אביהם, וולף זרצקי, היה בצעירותו סוכן אחת מחברות המסחר במלח.
בגלל תעוזתו וחריפות שכלו נשלח לייצג את חברתו מול סוחרי המלח
במרחקים הגדולים. כך נפתחו לעיניו מראות העולם ועריו - לבוב,
קראקוב, קאטוביץ', לובלין ואפילו וארשה. משנסגרו מכרות המלח
הסמוכים לליפצה, גולגל וולף זרצקי למשרתו של רואה חשבון זוטר.
חייו נסגרו, נכלאו בין קצותיה של העיירונת ליפצה. הוא פיתח קול
רועם ומבט תקיף ודמות הלקוחה מן העולם הגדול, אך למרות שבעיני
התושבים המקומיים נחשב 'אינטילגנציה', בעיני עצמו היה כאריה
בסוגר.
קשר אחרון נותר לו עם העולם, בזכות המאגאזינים והז'ורנאלים
שהצליח לממן הזמנתם, בדוחק רב, ובמאמץ חסכנות עילאית. פעם או
פעמיים בחודש היה מגיע ללישכת הדואר של ליפצה אחד העיתונים,
נושא עליו חותמות של ברלין, וארשה, פאריז ולייפציג. בהזדמנויות
אלה היה מנהל הדואר בכבודו ובעצמו מתרומם ממושבו, לוקח את דבר
הדפוס, ויוצא עימו אל הנמען. הרחוב כבר הכיר את המאורעות הללו,
ואנשים נעצרו, הטו כובע כלפי מנהל הדואר במשימתו. לא פעם,
בהתרגשות עזה, היה פותח המנהל את המאגאזין לראווה, בעודו בדרך,
ובדמות זו, של משה היורד מהר סיני עם שני לוחות הברית, היה
מגיע אל ביתו של וולף זרצקי, מתכבד בלגימה, קצת מפטפט, קצת
מקשיב, זוכה בזמן שאחר כך יכנה באוזני חבריו 'שיחה של
אינטליגנציה'.
המאגאזינים יסרו את חייו של וולף זרצקי, בהביאם חדשות על החיים
הגועשים ומתהפכים מחוץ לליפצה. נשפי החברה הגבוהה תוארו על פני
הדפים, ותהליכים דיפלומטיים, והישגים אדריכליים, וחדשות
תרבותיות, והכתרות מלכים פה ושם. אך עיקר העיקרים, הדבר שלכד
את נפשו של האב, היו הכתבות החוזרות ונשנות, המתארות ילדי פלא,
בני עיירות קטנטנות אפילו מליפצה, שנגינתם על כינור או חליל
מוליכה אותם עם אביהם מעיר לעיר, מהופעה להופעה, ואין קץ
להשתאות.  
כשהיה מלכיאל בן שלוש הציג האב לפניו כלי ושמו 'כינור'. הניח
למלכיאל הפעוט למשש את העץ העגלגל, ולצבוט את אחד המיתרים
צביטה ביישנית, סקרנית. מלכיאל סבר כי בכך הסתיים עניינו עם
הכלי חסר הפשר, אך וולף זרצקי בישר לבנו כי מהיום ילמד לנגן,
כלומר יפיק מ'כינור' זה מוסיקה, ויהיה לילד פלא. דודי מלכיאל,
בן שלוש בלבד, לא ידע 'ילד פלא' מהו, וכיצד קשור הדבר לכלי
המוצג לפניו. אבל, מאותו יום, פעמיים בשבוע, הוזמן המורה
היהודי יעקובוביץ ללמד את הפעוט נגינה, ומידי יום הוכרח מלכיאל
להתאמן, לפחות שעתיים ביום.
תוכניתו של האב היתה לצרף אליו את אחיו התינוק, אבי, מיד
לכשיגיע לגיל שלוש. אולם אבי, ברגע שהוגש לפיו חליל, החל לצווח
בפראות כזו, עד שנסוג האב מכל תוכניותיו, וצמצם את חזית מלחמתו
במציאות רק לבנו מלכיאל, הצייתן, הדומם, המנגן באימוץ ידיים כל
יום לפחות שעתיים.
לא היה בעולם דבר שנוא על מלכיאל יותר מהכינור, אבל רצונו
המתחזק, להשליך את הכינור, לרמוס אותו תחת רגליו, רק הגביר את
בהלתו, את הסכמתו לציית, להתקדם, להיות ילד פלא המופיע באולמות
הגדולים. המורה יעקובוביץ הוכרח להאיץ את תוכנית האימונים,
אולי האיטיות היא הסיבה להתעכבות הפלא. יעקובוביץ, ירא מאד
ממבט הקוזאק של וולף זרצקי, ומקול הרעמים שלו, התכווץ מאימה
בכל פעם שנאלץ לצאת ולבוא מן הבית, לחלוף ליד עיניו של האב.
שכר לעמלו כבר בקושי ביקש, נפשו סוממה בפחד בשומעו מעבר לדלת
את חריקת מגפיו של וולף זרצקי. מרפא למצוקתו מצא רק בהצטיינות
במלאכתו, כלומר הכריח את מלכיאל להאיץ את הלימודים, להכפיל את
התרגילים, ולשלש את המכסות.  
בכל יום ששי נקרא המורה יעקובוביץ לשיחה, ובה נדרש להכריז האם
מלכיאל כבר קנה את זכותו להקרא ילד פלא, כלומר, האם אפשר כבר
לצאת למסע הופעות. יעקובוביץ, למרות פחדו, נענע ראשו מצד לצד,
והמשיך לנענעו בשלילה, פעם אחר פעם, גם כאשר הוחלף במורה
הפולני טופורק, והפנים החיוורות הוחלפו בלחיים אדומות והז'אקט
הבלוי הוחלף בפראק מעולה, והיידיש המפוחדת הוחלפה בפולנית של
גאונים, רק הנענוע מצד לצד נשאר, שלילה, שלילה.
השכנים הכירו את זעקות יום הששי בבית זרצקי, את הגערות שבקעו
מבין הקירות כאילו חולל קודש הקודשים, כאילו נתפס שם מישהו
בעוונות הגדולים ביותר. מורה הנגינה היה נמלט, וארוחת השבת
היתה מתקררת על שולחנה, אך וולף זרצקי היה שואג עדיין כאריה,
נושא את נאומו בפה קודח, עיניו בוערות וזקנו זוהר ככוכב שביט.

משנרגע מעט, היה מניח להניה רעייתו להגיש את המנות, אך לא טועם
כזית, חוטף אל השולחן את הז'ורנאל החדש, משתקע בו. בכל פעם
שנתקל בכותרת, אודות ילד פלא חדש שהתגלה באחת העיירות, מאלה
שדמו דימיון מוחלט לעיירתם, קפץ את אגרופיו הגדולים ביאוש,
כאילו אינו יודע היכן משתבשת תוכניתו הכה פשוטה.
לעיתים שוב היה מתרומם קולו, מניף צעקותיו כנגד העולם, כנגד
העצלנות, קלות הדעת, הבזבוז. מלכיאל היה מצטנף בכיסאו, ודמותו
של האב היתה גדלה, צלו על הקיר מתרומם עד קצה התקרות.
בתווך כל הצעקות, ישב בנחת אבי, דן זרצקי, חי את חייו קודש
לעצמו. בנחת ובאיטיות היה לוגם מן המרק באיטריות זהב, מקמט
פניו מול מנות לא אהובות, דורש מאמו לחמניה מתוקה באמצע
הסעודה, מתפנק ודורש את הקינוח. בתוך תוכו התרקמה לה כבר
תוכנית חייו, להיות הפרופסור לפיסיקה, דן זרצקי, אשר ינשא
לשלוש נשים, ויוליד את כולנו, אחים ואחיות מאמהות שונות,
הנפגשים זה עם זה באירועים מחייבים, ממצמצים בנימוס זה כלפי
זה, חבים זה לזה את תסכולינו, מאוחדים רק ביחס העגמומי כלפי
אבינו, הבורא הגדול, היורש האמיתי של אביו.
אבי, דן זרצקי, ואביו, וולף, היו שושלת קיסרית, נגידים תקיפים,
המכריעים את אויביהם. לצד שושלת זו נשרך דודי מלכיאל, מתנשף על
שולי דרך החיים, וכינורו עליו.
במוצאי השבת היה וולף זרצקי מצית סיגריה אדומה, ומתיישב ליד
השולחן, בין הז'ורנאלים. מלכיאל היה מנגן מולו, מול העשן
המתפזר וצלו על הקיר כנשיפות שדים. כמיטב יכולתו עשה מלכיאל,
בבהלה קפדנית, לא לטעות, לא לטעות.
לצלילי הכינור של בנו היה וולף זרצקי מרעיף מבטו אל העיתונים,
ואחר כך סוקר שוב את כותרותיהם, ואט אט נמשך אל הכתבות
המייסרות, וזרועו היתה מסמנת למלכיאל במועל יד לחדול מנגינתו.
מלכיאל הצטווה לשבת ליד אביו. בחרי אף היה קורא וולף זרצקי
באוזני מלכיאל כתבה אחרי כתבה, מתאר את הילדונים המופלאים,
שהוצבו לעיני הקהל על כסאות גבוהים, עד שראשם נגע כמעט בתקרה,
על מנת שיראו כל המוזמנים את האצבוע הנפלא, משיכת המיתרים
הקסומה, הפריטה הבוטחת.
כלל וכלל לא התפעל כאשר חזר מלכיאל וקרא את הכתבות בכוחות
עצמו, שכן לימד עצמו קרוא וכתוב בכשרון פלא לשפות, והצליח
לרכוש בקלות כל אחת מחמש השפות שהעניקו לו הז'ורנאלים. בכשרון
של אשף גם זכר ללא קושי את תוכן הכתבות, מילה במילה, כאילו היו
עיניו מצלמות חשאיות. כל מה שנכתב נאגר בסדר מופתי בראשו של
מלכיאל, וזכרונו הפך מאגר אינסופי לזוטות העולם.
הוא היה יושב, זהיר מאד, לצד האב המיואש, וממלמל בקול חשאי את
תוכן הכתבות. אביו כבר התרחק מן הז'ורנאלים, התעופף אל יסוריו,
וכמו הצטרף אל אחד החרקים הסובבים כמשוגעים את הנורה, היה פותח
בטקס יסוריו התמידי, המעגלי - המשרה הדחוקה, שאין מוצא ממנה
בגלל האנטישמיות. הקידום שלעולם לא יבוא, כל עוד דתו דת משה.
ההערות שכבר מעירים הקצבים מלוכלכי הזקן בגלל חובותיו. הנעליים
הבלויות, שתיקון סוליותיהם כמחירו של מינוי ז'ורנאל, ואולי גם
בגללן לא יקודם ממלאכות העניים המרודים. המבטים שנועץ בו
הגבאי, הישל הארור, הרכלן, המפיץ לאוזני כל כי וולף זרצקי כבר
אינו תורם למגבית הקהילה, ואינו תורם לקופת 'קרן הקיימת' כלל.
ומדוע יתרום? מוטב יתרום לבתי האופרה בוינה, שם יופיע יום אחד
ילדו עם כינורו, ולשם מה לו לאיש פולני להשליך כספו על ארץ
ישראל?
ווולף זרצקי היה ממשיך במעגל מחשבותיו. שוב המשרה הדחוקה, שאין
מוצא ממנה. שוב הקידום שלא יבוא. וכן הלאה וכן הלאה.
משפתיו היו מתמלטות רק המילים, -אנטישמים...כולם אנטישמים-,
והניה רעייתו היתה ממלמלת את משפטה היחיד, -לא כולם, לא כולם-,
בלי תגובתו, כי כבר המשיך הלאה במעגל המחשבות. מלכיאל היה סוקר
את המאגאזינים, ומקשיב לאביו, ומקשיב גם לאמו, למשפט היחיד,
הרך, שלה, כאילו היתה עוף לילה היודע להמהם רק קול אחד.
סיגריה אדומה ראשונה כבתה, ואחריה הוצתה שניה ושלישית. מעגל
המחשבות של מוצאי שבת הצטעף בעשן שלוש הסיגריות שהרשה לעצמו
וולף זרצקי, ואז היה מניח יד קשוחה על פיו, על מנת להחזיק מעמד
במעלה המחשבה האחרונה. הוא היה מדמיין את הילדונים מכתבות
הז'ורנאלים, העומדים על כסאות, וכינור בידיהם. קומתם נמוכה, אך
על רום הכיסא ראשיהם הקטנים כמעט נוגעים בתקרה, ובלוריותיהם
בהירות ומתוקות. לעיני כל המוזמנים, המגביהים עיניהם, מפליאים
הילדונים בנגינתם, והתקרה הנוגעת כמעט בראשיהם משובצת נברשות
בדולח, המקלחות את החדר באור נפלאות. הילדונים מנגנים,
והמבוגרים למטה, נדחקים, קוראים קריאות הלל. כל כך מבוהלים מנס
הכשרון, עד שכמעט מהומה פורצת שם, למטה, למרגלות הילד המופלא.
ובתווך, תמיד, האב, מולידו של ילד הפלא, מחנכו. שותק חמור סבר,
כאילו אין מחיאות הכפיים נוגעות לו, אך בסתר סתרים שש ליבו
בילדו, הנוגע בתקרות המשובצות נברשות, והוא פלא פלאים, מלאך מן
המלאכים.
בכל יום ראשון היה מתחיל מלכיאל את השבוע ונפשו דחוסה ברצון
להצליח, להתעלות, להתאמן עד שישביע את רצון אביו. עד יום הששי
נמשכה תנופתו המבוהלת, מעולם לא החמיץ אימון או שיעור. רק תיבת
התהודה של כינורו, אליה היה מפנה את מבטו בעוד סנטרו תחוב בשקע
כתפו, היתה קולטת את מלמולי השינאה ולחשי התיעוב ורשפי הגועל.

פעם אחת, כשנקע מלכיאל את אצבעו, ניסה את מזלו, וביקש לנוח
מהאימונים. המורה לנגינה הסכים, אבל האב, אליו הובאה הבקשה,
קיפל בנחת את עיתונו, וסימן למלכיאל להתיישב מולו. באותו יום
לא הרים קולו, כלל לא. הוא נשא לפני מלכיאל נאום תוכחה שקט,
ונאומו היה רק מילים, אבל ההברות שיצאו מפיו נצתו מעוצמת זקנו.
נחשול נאומו לא ריחם, ובסיום דבריו, כאשר כל מילה ומילה כבר
הסתייפה עם אוזניו של מלכיאל, נותרה חרוטה עמוק בליבו בידיעה
כי 'ימשיך לנגן לעולם, עד שיצליח, גם אם יהיה קיטע'.
מלכיאל חיזק את אימוניו, את ניסיונותיו. השתדל רק לנגן, וטמן
במסתרים את זכרונו המופלא, את קליטתו הניסית לשפות חדשות, ואת
הכשרון החדש שצמח בו - מלכיאל פיתח בחשאי חושים דקיקים, לחשוף
ללא קושי כל סתירה עובדתית בין דברים שקרא בזמנים שונים. הוא
איתר הבדלים בדרך כתיבת שמו של נסיך מסויים בעיתונים שונים,
וזיהה כל טעות בכינויו של סגנון ריהוט, או שמה של יצירה
אופראית שהועלתה על הבימות. שום פרט שגוי לא חמק ממלכיאל.
מילים בלתי מדוייקות פשוט נצצו לנגד עיניו, מצביעות על עצמן.
כשחגג את יום הולדתו השבע, וטרם היה ילד פלא, גם העז, פעם אחת
ויחידה, לפנות אל אביו, ולהראות לו כי הכתבה בז'ורנאל הפולני
שאחז בידיו, מתאריך 3 פברואר 1935, בעניין ילד פלא מלינוב,
סותרת מעט כתבה בעניין זה ממש, שהופיעה במאגאזין גרמני בתאריך
12 אוקטובר 1934. בקול זהיר העיר לאוזני האב, כי בכל אחת
מהכתבות הוצג שמו של הילד באופן שונה, כאן שימק  לפלר וכאן
יאנוש מלר.
תגובת האב היתה זעם גדול, כיוון שנדמה היה לו שבנו, המתעכב כל
כך בעניין שלשמו הוא נועד, ואינו רוצה להיות ילד שראשו נוגע
בתקרות, מנסה לערער את האמת המוחלטת של המאגאזינים, האמת
המוחלטת, המחזיקה בכוחותיה האחרונים את קיומו של עולם אחר,
עולם גדול, ובו נשפים ועסקים ותככים ושגרירים הנקראים בדחיפות
לבתי מיניסטריונים. זה מכבר היתה עלות המאגאזינים והז'ורנאלים
והכינור ושיעורי הנגינה למעלה מכוחו, אבל ילד הפלא ההולך ונברא
מתוך ילדו העניקו לוולף זרצקי כח של מיואשים. הצבעתו של מלכיאל
על הסתירה הקטנה גירשה את שליטתו בעצביו, ובאותו ערב ארוך
נשמעו מבית זרצקי רעמי נביאים, זעקות שחרכו את הקירות עד קילוף
הצבע.  
בשבוע שאחר כך, ביום ששי, נענע המורה הפולני טופורק את ראשו
לשלילה, וגורש סופית, ווולף זרצקי החליט להיות הקובע את
הגורלות. כעבור יומיים הובל מלכיאל אל שטיין הקצב, לא על מנת
להשחט, אלא על מנת שיבחן אותו אחיו של שטיין, בעל מסעדת הדגים
היהודית בטארנוב, יראה אם מתאימה נגינת מלכיאל לסועדי הערב
שלו.  
לאחר שהופיע מלכיאל במסעדת הדגים, ניגן גם במסיבת האירוסין של
לפלר, בן הגזבר. לאחר מכן, אצל בעל המפעלים האמיד, לזר. אחר
כך, מידי שבוע, מצא האב מקומות הופעה למלכיאל. איש לא סירב
לאיש הענק, שעיניו אש, וזקנו תופח סביב פניו המבהיקות.
באחד הימים נלקח מלכיאל, לנגן בחגיגת כלולות בנו של מנהל הדואר
בליפצה, ידידם הוותיק. אנשים שעד כה ראה רק מרחוק, גויים
גדולים ושמחים, רקדו לצלילי כינורו, הריעו, אכלו, לגמו. שלוש
שעות ניגן, והרוקדים הקיפו אותו, מחאו לו כף, צבטו את לחיו
בידיים אדומות. הרחק בינהם, הגדול והחזק מכולם, ראה מלכיאל את
אביו, רוקד כאחד הפולנים, רוקע במגף, שר, חציו מאושר - הנה,
הנה, בנו כבר מנגן לפני קהל של ממש.
שמו של מלכיאל התפרסם. עד מהרה הרחיק עמו וולף זרצקי עד העיר
הגדולה קראקוב. הוא ציווה על מלכיאל להגביר עוד את אימוניו, כל
יום לאחר הלימודים, ארבע שעות נוספות, ומינה לו מורה עירוני,
המייסטר הלר.
כשהיה בן שמונה כבר הוזמן מלכיאל לנגן בטקס הפתיחה של מוסד
הצדקה של ארגון הג'וינט.
כאשר היה בן עשר זכה להיות גולת הכותרת במסיבת האירוסים הגדולה
של בת הגביר הפולני רוזסקי.
כאשר היה בן שתים עשרה זכה לרסיטל אישי בקונסרבטוריון לצעירים
בקראקוב.
כאשר היה בן ארבע עשרה הושלך על ידי האב מן הרכבת העושה דרכה
למחנה ההשמדה, ומאז לא ראה את אביו ולא ראה את אמו ולא ראה את
כנורו.  
בשנת 1950, בן 22, עלה לארץ ישראל. בשמש השמיים הכחולים של ארץ
ישראל כאילו אמר לו העולם שהוא משוחרר מצו אביו, והוא מופרד
לעולמי עולמים מכל אותם ילדי פלא, שנתחבו אחרונים לתאי הגז,
מעל ראשי המבוגרים, בצמוד לתקרות המשובצות פתחי 'מקלחות'.
רק שבריר שניה רמזה לו השמש על שחרור, ואז הודיעה לו עינה
הגדולה, כי מעתה, גם אם לא יהיה ילד פלא לעולם, ובני עשרים
ושתיים אינם מחוייבים עוד למטרה זו, הרי זכר אביו המת, הטבוח,
השחוק לאפר, מחייבו להתמיד בחלומו של האב.
כך נשא דודי מלכיאל את מה שנותר מאביו, - חלומו -, כמין תרמיל
גדול, מעיק, והשיג לעצמו כינור, ואצבע ומשך וכנרר עליו כל יום
פעמיים, לזכר אביו ואמו.
בארץ ישראל פגש מלכיאל מחדש את אחיו דן. בטרם נסגרו וולף והניה
זרצקי בגטו היהודי של ליפצה, הצליחו לשכן אותו אצל איכר עשיר,
אחיו של מנהל סניף הדואר בליפצה. להרבה שידולים נדרש וולף
זרצקי, על מנת להציל את בנו, ולכל ממונו, ורק בן אחד הצליח
למסור, בקושי, אך ורק בזכות ההערצה שרחש מנהל הדואר לאיש
שמאגאזינים מכל העולם זרמו אליו, ובזכות מסיבת החתונה הנפלאה
ההיא, כאשר ילדו הבכור ניגן כמלאך. בזכות השידולים, ובזכות
רוחב הלב, ישב אבי לבטח משך כל ימי המלחמה, אכל יום יום
לתיאבון כופתאות כוסמת ובשר, שתה חלב פרות, ועזר במלאכות המשק
רק כאשר חפץ בכך.
בארץ ישראל החל דן זרצקי לפתוח בנחת את שק תוכניותיו. טרם היה
בן עשרים, וכבר הכין עצמו להיות פרופסור זרצקי, ולהיות אבי,
ואביהם של כל אחי ואחיותי, ולחיות במעין נחת מתמשכת, כעין
שוברת קרח, המפלסת לה דרך ישרה בחרטום חסר דאגות. לשם כך,
תחילה, החל ללמוד בטכניון של חיפה. רכש לעצמו תואר ועוד תואר,
מישרה ועוד מישרה, אישה ועוד אישה. אחיו, מלכיאל, כמעין שריד
מאחר של אחרון הביל"ויים, נדד מניסיון לניסיון, ניסה כוחו
במושב ובקיבוץ ובעיר ובכפר. ניסה כוחו במקצועות שונים
ובעיסוקים שונים וכל חייו הזעירים התנהלו לצד חיי הקיסר, אבי,
דן זרצקי. לכל שלושת טקסי חתונותיו התייצב, בחליפה שחורה,
שכאילו ירש מן המורה המנוח יעקובוביץ', ובחליפה זו התייצב לכל
ששת טקסי ברית המילה, וששת טקסי בר המצווה, וחמשת טקסי הבת
מצווה. דודי מלכיאל היה דוד לכולנו, נדיר בהופעותיו, מוזר
בהליכותיו. אף פעם לא התעקשנו כי יגיע לחגיגותינו, אך תמיד
הוזמן, ותמיד התקבל, למרות שצריכים היינו להסבירו לידידים,
לבאר מי האיש המופיע עם נרתיק כינורו, אך לעולם מסרב לנגן.
מיום שדרכה כף רגלו בארץ ישראל, לא ניגן דודי מלכיאל בפומבי
מעולם, אבל, כמובן, מידי יום התאמן שעתיים, לזכר אביו, לזכר
אימו ולזכר כינורו.  
בשנת 1975 השתנו חיי מלכיאל. הוא נרשם לתוכנית חובבים של
לימודי היסטוריה, ושם פגש את פטרונו הטוב, פרופסור כרמלי.
הפרופסור כרמלי הבחין מיד בכשרונותיו של התלמיד המהוסס,
וכשהסתיימה תוכנית החובבים לא ויתר על מלכיאל, וסייע להשיג לו
מילגה, על מנת שימשיך במחקריו.
תמימים יסיקו כי בדרך מקרה פנה מלכיאל לתוכנית החובבים, ובדרך
מקרה פנה לחיי המחקר ההיסטורי. אולם אין מקרה ואין אקראי.
תוכנית גדולה הוסתרה כאן, פרי תחבולתו של הלא-מודע השוכן
במלכיאל. מאז ומתמיד סבל דודי מלכיאל מלא-מודע שתלטן, הכרוך לו
על צווארו כעניבה בלתי מתאימה. סביר להניח כי דודי מלכיאל
עצמו, בחלקו המודע, השוקל שמונים ואחד קילוגרם, לא שותף כלל
בסוד התחבולה. מנקודת מבטו, קם בו דחף לחקור את ההיסטוריה, תו
לא. בפשטות ובתמימות עשה דרכו קדימה, כחפרפרת במחילתה, בדרכו
להחלץ מחייו, אביו, כינורו.
הוא בחר את נושאי מחקרו על פי מפתח עניינים שהכין הלא-מודע
בראשו, על פי תוכנית שעמדה לצאת אל הפועל, והיא היא היתה
התכלית כולה.
ראשית החליט דודי מלכיאל לחקור מחדש את מסעי הצלבנים לארץ
הקודש. מכיוון שידע גרמנית, איטלקית וצרפתית, יכל פרופסור
כרמלי לשלוח אותו למשך חודשים רבים לאירופה, לחטט בדבקנות
בספריות ובארכיונים ובגנזכים ובחדריהם האחוריים של מוזיאונים
ומכוני מחקר. כשרונו של מלכיאל החל להחשף. בסבלנות אין קץ פרש
וגלגל את מסעות הצלבנים, לכל פירטי פרטיהם, כאילו היו שטיחים
עתיקים, שזה מכבר לא התבונן איש בדגמיהם, והכל הסתפקו בצבעים
שבזכרונם. דודי מלכיאל טיפל בכל נקודה בנתיב המסעות, ושקד על
מסמכים עתיקים, עד שהגיחו העובדות הנכונות כפרעושים מקפצים
מקיפולי השטיח. רעיונותיו צעדו על פי רוח אופיו הנוח, ועיקר
העיקרים של מחקרו היה דילול הפרעות שעשו הצלבנים ביהודי
הקהילות, עד שנראו הפרעות מין חבטות של חיבה על העורף.
במחקרו הקפדני גילה דודי מלכיאל כי היכן שיוחסו הפרעות ביהודים
לצלבנים החולפים, בעצם הונהג הטבח על ידי מסיתים מקומיים. הוא
חשף את שמות מנהיגי הטובחים, צלבנים לכאורה, והנה הם מופיעים
ברשימת סוחרי היין של העיר, חמש שנים קודם למאורעות הדמים, או
משמשים בכנסיה שנתיים אחר כך, כלומר מקומיים, כלומר אין
הצלבנים החולפים אלא עניין שולי, טפל.
כך עמל והוליך את הצלבנים בזהירות במסלולם, כמי שמוליך ילדים
על מעברי חצייה, עד שלבסוף העבירם לארץ הקודש, טהורים וצלולים,
נקיים מאשמת ההיסטוריה.
פרופסור כרמלי סייע לפרסם במהדורה מצומצמת את המחקר האקדמי,
ועל פי דרכם המפתיעה של דברים, נתקל המחקר במחאתם של כמה
פרופסורים, ואחר כך הוקע על ידי רבנים, ופוליטיקאים, ואירגוני
יהודים בכל העולם. מנגד, טלטלו אירגונים נוצריים את הספר מול
עיני עמיתים לויכוח, להוכיח אשמת שוא של שנים רבות, וגם הכס
הקדוש של הואתיקן פרסם דעתו בעניין. גושים פוליטיים אדירים סבו
את מחקרו הצנוע של מלכיאל דודי, והוא, דל כתפיים מכדי להגן על
עצמו, נדרס תחת פרסותיהם של מומחים וידענים ובעלי דיעות.
מששככה המהומה נמצא דודי מלכיאל והוא כבר עסוק כולו בסכסוכי
ימי הרנסאנס בין ערי איטליה. שוב קפץ לתוך נושא שלא הכיר,
והפעיל אך ורק את יכולתו לסרוק ללא תלונה אלפי מסמכים, על מנת
לעבד מתוכם אמת מחושלת. הוא הוכיח כמה הוכחות נמרצות, ותלה על
קרניה של הכנסיה אשמה בהסתת מנהיגים זה בזה, כלומר בהצתת מחצית
מאבקי דמים המיותרים בתקופת הרנסאנס. מכתב רשמי יצא מקרית
הואתיקן, עותקיו פונים אל אוניברסיטת ירושליים וממשלת ישראל,
מציגים לפני הנמענים שאלה, 'האם  לא שמו האנשים קץ לשינאת
הדתות זו את זו?'
בעוד מתבררים יחסי היהדות והנצרות, כבר נטפל דודי מלכיאל אל
בתי המלוכה האירופאיים, וארג עובדות ידועות לעובדות מפתיעות,
הוכיח מסלולי חיתון בלתי ידועים, חשף צאצאים בלתי חוקיים, מעשי
ניאוף עתירי תוצאות. כך הוכיח את הגרמניות היתירה של בית
המלוכה האנגלי, והאנגליות העזה של בית המלוכה הספרדי,
והספרדיות הברורה של בית המלוכה הגרמני. כלומר הוכיח כי מלחמות
העולם, הראשונה והשניה, היו אך ורק סכסוך משפחתי פנימי, עניין
שאין להמונים הנשחטים שום חלק בו, גם אם מספרם הכולל במלחמות
אלה מגיע לשבעים מליוני אלמונים.
הפעם יצא עליו קצף מלכותי, בתי שלטון באירופה שקלו מחדש תמיכתם
באוניברסיטאות, איימו בשלילת תארי כבוד, בביטול הופעותיהם רבות
הרושם בטקסי צדקה.  
בצד המהומות שהקימו מחקריו, גם קנה לעצמו חבורה נאמנה של
מעריצים, שוחרים לפתחו. דודי מלכיאל הוזמן להרצות במקומות
מפתיעים ברחבי העולם, נקרא לכנסים מכובדים, שותף בהתוועדויות
מומחים. לכל מקום הופיע עם חליפתו המוזרה ועם נרתיק כינורו.
הציב שתי רגליים על מפתן המוסד שהזמין אותו, והניח למארחיו
לעשות בו ככל שיחפצו. לעיתים הוזמן על מנת להאיר עיני מעריצים,
ולעיתים הוזמן על מנת שישתלחו בו מתנגדים חריפים. כל הרצאה שלו
נפתחה במילים, -אינני היסטוריון...-, ופתיחה זו כבר נודעה כסמל
מסחרי חינני של דודי מלכיאל. מיד אחר כך היה מפתיע את המאזינים
הקשובים, ומספר להם על תוכנית החובבים של פרופסור כרמלי, כאילו
התכוון שירוצו הם עצמם להצטרף אליה, או לפחות, מכיוון שהם עצמם
כבר היסטוריונים מקצועיים, לפחות ישלחו שם את אחייניהם רפי
הדעת. אחר כך, משהצליח לרתק אותם בדברי ההסתייגות מעצמו, היה
ילד הפלא במשקל שמונים ואחת קילוגרם וגובה מאה וששים ואחת
סנטימטר פורץ בהרצאה קולחת, עשירה, מדוייקת, חסרת נקודות
תורפה. כל הופעה שלו עוררה סערות ומחלוקות, תשואות וקריאות
הלל. כל הופעה הסתיימה בכל המחוות הקיצוניות ביותר של כל
המחנות. עימותים הובערו בקהל וחילוקי דיעות על סף תיגרות ידיים
הופיעו פה ושם. מעל המהומות, מאחורי דוכן הנואמים שלו, עמד
דודי מלכיאל, הכיר תודה, גם למוחאים לו כף וגם לשולחים לעברו
קריאות זעם. גם למהללים וגם לנוקטים במחוות שלילה עזות ביותר.
כלפי אלה ואלה הנהן במבוכה, משך כתפיו בעצבנות, טלטל ראשו
בזהירות. אולי חושש היה, בלב כל תשומת הלב, שהנה יבקש מישהו
שיפתח את נרתיק כינורו, ינגן משהו לקהל.
לדודי מלכיאל לא היו כלל יומרות אקדמאיות. מעולם לא ניסה להציב
כף רגלו במוסד רישמי, לדרוש - העניקו לי תואר לפי מידת כבודי.
מעולם לא נרשם ללימודים רשמיים. לא זכה בתואר דוקטור ולא בתואר
מאגיסטר ואפילו לא בתואר ראשון פשוט. למרות זאת, שמו של דודי
מלכיאל התעופף בין המוסדות האקדמיים, וגם מחוץ להם נודע שמו.
דמותו של החובב הצנוע, המעורר מהומות ומסתלק מהן, הגיע לאוזני
עורכיהם של עיתונים, ולא פעם, בפרפור לב, נאלץ להעניק ריאיון,
למצוא עצמו מופיע בכתבות מאגאזין, ברנש פלא המתקרב לשנתו
החמישים.
גם אנחנו שינינו את יחסנו למלכיאל. התחלנו מתעקשים על הזמנתו
למפגשי המשפחה, לטקסים הקטנים והגדולים. נוכחותו כיבדה אותנו,
בדיוק במידה בה, לפנים, הביך אותנו הצורך להציגו לפני ידידים.
דודי מלכיאל נעתר לשינוי בכבודו, והיה מגיע עם נרתיק כינורו
ולבושו הרגיל, מייצג את עצמו. אבי, הפרופסור לפיסיקה, בעל
התארים והאותות, נבוך במקצת מעליונות מפתיעה זו של אחיו. אומנם
שמר על איפוקו, ולא אמר דבר שאינו שבחים לאחיו המעורר עולם
ומלואו במריבות, אבל ניכר עליו שימים רבים שוטט מופתע מאד
ממצבו הנחות, כמו מי שהגיע לנשף תחפושות בתלבושת המרשימה
ביותר, אך איש אינו שם לב אליו, והוא מסתובב בתקווה מתוחה שסוף
סוף יתוקן המצב.
דודי מלכיאל התקדם משנה לשנה בנושאי מחקרו. הוא הקדיש לכל מחקר
שנה אחת בלבד, אבל הסתער על כל נושא בעוצמתו של האריה השוברת
את מפרקת טרפו.
אנשים חיפשו מסגרת למחקריו, איזו תוכנית על, מוגדרת וברורה.
לאן מוליכים מחקריו?
הוא כתב על מאבקי פולין ואוקראינה, והוכיח כי משבר כלכלי היה
הגורם לתבוסת האוקראינים, לא בגידות בעלי בריתם.
הוא כתב על סדרי השלטון בקראקוב של המאה התשעה עשרה, ושרטט יפה
מפה בלתי ידועה של תככים מדיניים וכלכליים.
הוא כתב על המסחר במלח ובנפט, בגאליציה של סוף המאה התשע עשרה,
ומצא אי סדרים כספיים, כלומר שחיתות נוקבת, שהביאה משבר בלתי
מחוייב על תעשיית המלח.
הוא כתב על קרבות מלחמת העולם הראשונה בגאליציה, וסתר לגמרי את
הדיעות המקובלות לגבי המערכה בהרי הבסקידים.
מחקריו המאכזבים, המצטמצמים בהיקפם, צמצמו גם את חוג מעריציו,
הרחיקו אותו מכנסים, התוועדויות, כתבות מאגאזין. המעריצים מצאו
להם חוקרי פלא אחרים, והניחו לדודי מלכיאל להמשיך לחפור נתיב
בהיסטוריה, כחפרפרת נחושה בדרכה. דודי מלכיאל נעזב, ושב אט אט
למידתו הנכונה, כלומר לתלמידו החובב של פרופסור כרמלי. מדי שנה
דאג פרופסור כרמלי לכרוך לו את מחקרו ולהפיצו.
דודי מלכיאל כתב על אי מימוש הרפורמות הכלכליות בפולין לאחר
מלחמת העולם הראשונה, ועל משבר תעשיית המלח, שלא היה כה חמור,
כפי שההיסטוריה הרגילה מנסה להציגו.
הוא כתב על פעולות ה'אנדיקים' נגד חנויות היהודים בגאליציה
בשנות השלושים, וחשף כי מאחורי הארגונים האנטישמיים עמדו כמה
עשירים יהודים, כלומר סיבך את התמונה הידועה של שינאה
אנטישמית.
מעגלי מחקרו הלכו והצטמצמו, חגים סביב נקודה זעירה בהיסטוריה,
המסתמנת מעצמה -
הרי אנו ידענו תמיד. כל עניינו של דודי מלכיאל באמת ההיסטורית
לא היה אלא מהלך כביר, למן יסודות ההיסטוריה, להפריך את הדעות
המקובלות, לשנות את המהלך הידוע של ההיסטוריה, זו המתקדמת אל
היום בו נולד, אל עיירתו ליפצה, מאיימת לצרף אותו ואת חייו
לזרם העולם.
לעיני זרים מלומדים נראה כמי שרצונו לערער את הידוע, לקנטר,
להרעיש קצת את העולמות האקדמיים, אבל דודי מלכיאל כל כולו חתר
לשינוי חלקו הפרטי בהיסטוריה, כלומר משפחתו, כלומר אביו, כלומר
הכינור הארור.
הוא החל במסעי הצלבנים, והשינוי הדמוגרפי שהמיטו על עיירות
היהודים באירופה. הוא ליווה את ההגירה היהודית לפולין, את
המלחמות ואת פיתוח הכלכלי שהיו שותפים לו. אט אט התקרבו מחקריו
אל עיירתו, הנשכחת במעמקי ההיסטוריה, אבל אינה נמלטת ממנה.
מחקריו הלכו והצטמצמו, הלכו וקרבו לליפצה, לבית הוריו, לימי
ילדותו.
בשנת 1980 הופיע פרופסור כרמלי בביתנו, והציג לפני אבי בפנים
חמורות את המחקר השנתי שהגיש לו דוד מלכיאל.
שנה שלמה נסע וחזר בין ישראל ופולין, חקר ודרש, הבהיר וסיכם,
עד שהיתה בידו תמונה מלאה וברורה של קטטה שאירעה בחצר בית הספר
שלו כאשר היה בכיתה ד'. הוא הוכיח, בעזרת רישומי בית הספר,
ומסמכי ארכיון ועדויות משלימות, כי למרות ששני הילדים המוכים
היו יהודים, ואחד מהם הוא עצמו, סיבת הקטטה לא היתה אנטישמיות,
כפי ששיערו הכל, אלא הילדה החדשה יוליה, שהגיעה לבית הספר שנים
עשר יום לפני תאריך הקטטה.
דודי מלכיאל חישב ומצא כי הילדה היפה יוליה, העניקה לראשונה את
חסדיה ליאנק הירש, המוכה הראשי, ואפשרה לו לשאת את ילקוטה עד
ביתה, חמישה ימים לאחר הקטטה, והמשיכה להעניק לו זכות זו עוד
חצי שנה, עד סיום שנת הלימודים, וגם בתחילת השנה הבאה, כשמונה
ימים, עד שהוחלף על ידי טאדק קאפינסקי. עיקר העיקרים בעיני
דודי מלכיאל היה פרק הזמן הקריטי של חמישה ימים בין הקטטה ובין
ההצגה הברורה, לעיני כל, של בחירת יוליה ביאנק. הוא שיער כי
בתוך ליבה החליטה יוליה לבחור ביאנק לפחות שבוע ימים לפני כן,
וגיבה השערה זו בראיונות מקיפים עם עשרות ישישות, ילדות מן
התקופה ההיא, על מנת להעריך את מספר הימים שהיה מקובל אצל
מלכות הכיתה החדשות, בין הכרעה-בלב-פנימה לבין הצגה-לעיני-כל
של הנבחר. שתי העובדות - שבעת הימים בהם הבשילו היחסים,
והבחירה שהוכרזה חמישה ימים לאחר הקטטה, הורו כי יחסי יוליה
ויאנק החלו בחשאי לפני הקטטה, יומיים לפחות, ולפיכך, כיוון
שעוררו קינאה יומיים לפחות, ניתן לראות בהם את העילה האמיתית
לקטטה, ולא זהותם הדתית של המוכים. דודי מלכיאל לא הצליח לחקור
את יוליה, שהיגרה לרוסיה עם בעלה בשנת 58, ולא את יאנק, שנספה
במחנה ההשמדה בלזץ שלוש שנים אחרי האירועים ההם, אבל איתר את
הילד המכה הראשי, ברונו ווחנביץ, ובריאיון שערך עימו, חמישים
שנה אחרי, הצהיר ברונו ש'לא שנא יהודים, אף פעם, מה פתאום?'.
כך הוכחה סופית עילת הקטטה, ולא נותר לו, למלכיאל, אלא לברר
מדוע שותף הוא עצמו בקטטה, למרות שלא נכלל בסבך הרומנטי כלל
וכלל. פרק זה של מחקרו נסמך על דיאגרמות מדוייקות של חצר בית
הספר, - מרחקים, זויות ראיה וכיוונים -, על מנת להראות שהכאתו
נבעה אך ורק עקב הקלעות בישת מזל לשדה הראיה של הביריונים,
בגלל חומת האבן הקטנה, אשר הסתירה את מסלול הליכתו עד שצעד
מעבר לפינה, הישיר ללב הקטטה.
בכך סיכם דודי מלכיאל את ליבת המחקר, ועוד הוסיף עליה פירושים
ונספחים מתוך ארכיון בית הספר, עד שהצליח להגיש לפרופסור כרמלי
פענוח מלא ונכון של כל אירועי היום ההוא בחצר בית הספר.
הרגענו את רעש הלב שאחז בפרופסור כרמלי, - האם חביבו הצנוע
איבד את שפיות דעתו? -, ושיקרנו לו בהציגנו את הפרשה כסוג נדיר
במיוחד של הומור, שרק מלכיאל מסוגל לו. כן, בהחלט. שנה שלמה של
נסיעות, ושהות בארץ זרה, והטרדת ישישים עויינים, וגם האגרופים
שכמעט ספג מבניו החשדניים של ברונו ווחנביץ, כל אלה על מנת
לחבר בדיחה. כן, בהחלט. כך מרפה מלכיאל את המתח שנצבר בנפשו
בגלל ההתנגשות הבלתי רצויה באפיפיור ובבתי המלוכה ובארגוני
היהודים ובמשרדי החוץ של מחצית מדינות אירופה.
הבטחנו לפרופסור כרמלי שבשנה הבאה ישוב מלכיאל ללבב את ליבו
במחקר רציני, ויתכן, אולי הפעם יחרוג ממנהגו, ונושא המחקר
יתואם מראש.
אבל כשעזב פרופסור כרמלי את ביתנו, הנחנו למחשבה האמיתית להכנס
בדלת.
ידענו. הקטטה הנשכחת ההיא, שכמותה התרחשו בכל חצרות בתי הספר
מאז ומעולם, נתקעה בנפשו של מלכיאל כאירוע מעצב. האנטישמיות
הברורה, כלומר שיוכו ליהדות, כלומר שיוכו לקהילתו ולמשפחתו
ולאביו ולשיעורי הכינור, הוכחה לו שוב ושוב מתוך אירוע זה, הרי
איזה עוד סיבה היתה להכותו?
כאן ניכר במלוא זוהרו, ליבו האמיץ של דודי מלכיאל, אשר לא היסס
להודות, כי מנקודת מבט אישית של אדם, קטטת ילדים בחצר יכולה
להיות אירוע היסטורי מרכזי יותר מאירועים כגון המהפיכה הצרפתית
או כיתור סטאלינגראד, ועל כן חייב להיות האירוע האישי נשוא
מחקרו הרציני. במחקרו על קטטת בית הספר הכריז דודי מלכיאל מרד
גלוי במוסכמות, וכאילו נאם נאום בלתי מוזמן מעל כל בימות
הנואמים של כל הכנסים ההיסטוריוניים - לכל אדם קיים איזה מקרה
שהתרחש בערב מסויים במחנה קייץ, או קיימת איזו פסיקה שגויה
במשחק כדורגל שנפסקה נגדו כשהיה בן עשר, והם ראויים למחקרו
יותר מהמאורעות העולמיים.
דודי מלכיאל היה הראשון לקבוע עובדה זו, לפרוץ את המחסומים,
הסייגים, הרתיעה. הוא חקר את הקטטה, גרעין היסורים שלו, עד
שסילק אותו, ויחד איתו הסתלק הסימן המטריד, המתעקש להוכיח -
היתה אנטישמיות, היא כוונה נגדך, מלכיאל. היית יהודי. גרת בבית
הוריך. וניגנת כינור עד שכמעט פקע ליבך.
זה היה מובן מאליו. שיערנו תמיד שמלכיאל מבקש לפרק את
ההיסטוריה, על מנת להרכיבה מחדש בלעדיו. שרצונו הוא שחרור מן
המקום הלוחץ שבו הוצב בהיסטוריה הנוכחית. למן מחקר הצלבנים ועד
הקטטה בבית הספר, מלכיאל ביקש רק אוויר לנשימה, מקום דרור,
לאפשר לכנפיו להפרש סוף סוף - אני, מלכיאל זר, לשעבר זרצקי,
המיועד להיות ילד פלא, שוחררתי על ידי גורמי ההיסטוריה
ממחוייבותי זו, על ידי ביטול קשריי עם הנושים של יעוד זה.    

סידרת מחקריו הושלמה, והוא הותיר את אביו חסר אונים מול
הטיעונים החדשים. לא משבר כלכלי בתעשיית המלח גזל את מקום
עבודתו, ולא האנטישמיות היא שחסמה את דרכו לשוב לצמרת. תהיינה
הסיבות אשר תהיינה, הגירסה הקלאסית של בית זרצקי, אשר הושמעה
מפי האב משך שנים רבות, וכלאה אותו בצינוק שרק ילדות-הפלא של
מלכיאל היתה מוצא ממנו, הופרכה מן היסוד. לא היה צורך בכינור.
מלכיאל חופשי.
כך שיערנו. ולראייה, דודי מלכיאל חדל ממחקריו. בעצם השתנה אורח
חייו מן הקצה אל הקצה. ראשו נצפה בחלון אוטובוס תיירים היוצא
לביקור בירושליים. מכרים דיווחו כי נתקלו בו יוצא נוטף מבריכה
בחמי טבריה. יש אומרים כי הגיע עד אילת. בראש השנה דחה בנימוס
את כל פניותינו, הרי כבר התחייב לאחת מידידותיו.
'אחת'? וכמה ידידות כבר יש? דודי מלכיאל פרח לדרכו בלי תשובה,
ציפור דרור במשקל שמונים ואחת קילוגרם.
צריכים היו חייו של דודי מלכיאל לעלות על דרך המלך, בתום מסע
פסיכולוגי פנימי, לגיטימי לפי כל הכללים.
אך לא.
לא התארכו הימים, והחיים החדשים שבנה לעצמו, חופשיים ומוגנים,
החלו לאבד מכוחם. ליבו כוסה רגשי אשמה מחודשים, מחוסנים מפני
תחבולתו הקודמת. ההיסטוריה המחודשת, המדוייקת, אומנם העניקה לו
מחסה הגיוני מפני טענותיו של אביו, אבל בלילות שבו לחלומו
דמויותיו של וולף זרצקי. הן באו בדמות שמש, בדמות כלב, בדמות
אתרוג. הן טענו מתחת לקומות ההגיון, מעל כיפות השמיים של העולם
ההיסטורי המדוייק. הן הוכיחו לו הוכחות שלא שיער את קיומן. הן
באו וצפו ועלו וחפרו והופיעו ונגוזו והתעוותו. הן דרשו ממנו
רגש אשם, עוד ועוד, עד אינסוף.
ובבקרים, הכינור שדחק לקרן זווית הצטרף בשמחה לסיוטי הלילה.
לכאורה המשיך דודי מלכיאל את חיי הדרור שלו, עליז ונופש ומשוטט
ומתארח. אבל מתחת לפני השטח הוכרע גורלו. מתוך החלומות,
הסיוטים, אט אט נשלחו ידי אביו לעולמות היום.
על כיסא-נוח במלון בטבריה, במרפסת מול קטעי החומה השבורה,
בצבצו לו מתוך השמש ספקות ראשונים, שמא הולך בחוזקה על ידי
נטיות ליבו, ומספר ראיות ברורות לחלק האנטישמי בקטטת בית הספר
טושטשו על ידו לשם חיזוק המסקנות.
בעודו מוחה זיעה במטפחת אדמונית, בראש המעלה אל הר המצדה, פותה
על ידי הרוח להרהר מחדש במשבר מכרות המלח של גאליציה. האומנם
היו הסיבות רק אלה המפתיעות שעליהן הצביע? או אולי הסתתרו
בגבים ובנקיקים סיבות שטרח לסלק מעליו?
שברים ופיסות נשמטו מחומותיו של דודי מלכיאל. חייו החדשים הלכו
וחשדו בחוקיות קיומם.  
הוא החל לפקפק גם במחקרו על סדרי השלטון בקראקוב, ועל מאבקי
פולין ואוקראינה. הסתיר בחשאי את פקפוקיו, וניסה לחיות את
חייו, אך מיום ליום נבקעה חומת המגן. השמש, העומדת מעליו
כעיניו של אביו, המשיכה לדחוק את דודי מלכיאל. חובותיו של בן,
הקיימות תמיד, זרחו לו ממזרח כל בוקר, ושקעו אדומות במערב.
בלילות, החלומות. הכינור. אביו. העיניים הנשחקות לאפר. הרכבת
ממנה הושלך.
דודי מלכיאל נאבק. המשיך בעוז את חייו, מתוך כוונה לנצח. לא
היינו מועמדים להיות מועילים או מזיקים בעימותיו הפנימיים.
בעצם לא שיערנו כמה חזקים המאבקים. לרוע המזל, דווקא אצלנו,
בשולחן 'סדר' פסח, כאשר ישב עימנו דודי מלכיאל, - אורח כבוד
עליז, המזמר גם את ה'קושיות' - , טעם לתומו מן הביצה במי מלח,
ובאיזה אופן לא מובן התקלקלה לו בבת אחת החומה האחרונה, שלמות
התיאוריה בעניין הצלבנים הידידותיים.
דודי מלכיאל התאפק עד שירת 'חד גדיא', שהצטרף אליה כמתופף נאמן
בגדוד פולני מובס, אך בתום הסדר, שקוע בכורסא שגודלה כגודלו,
נתן לספקותיו דרור פרוע. הודה כי היו תעודות עתיקות שלא קרא,
כי היו מסמכים מרובי סתירות, שהשמיט ממחקרו. שיתף את כולנו
בכיוונים שחייב היה לבדוק עד תום, ולא בדק. דיבר ודיבר ודיבר,
סיפר לכולנו על הצלבנים, על מסקנותיו, על טעויות אפשריות.
הוציא מחדש את הצלבנים למסע, מארצותיהם ועד ארץ הקודש, ערך לנו
'סדר' צלבנים, בשטף מילים חסר מעצור, פורק כל עול. סיפר
ביציאתם, פירט כל תחנה, כל אירוע, כל ספק שהתחדש לו בעצם הלילה
הזה.
מליל הסדר קם דודי מלכיאל חסר הגנה לגמרי. הוא הרים עיניו
מעלה, ושם, לאור מנורות, דמויותיו של אביו, תובעות את שלהן.
דודי מלכיאל שב לתבנית חייו. מובס. אשם. מביתו בקעו מדי יום
צלילי כינור, שעתיים לפחות.
הצטערנו. קיווינו שיתגבר, שימצא פתרון. הבטנו סביב, אולי יש גם
בכוחנו להועיל, ולא מצאנו דבר.
והנה -
ברגע נדיר של איחוד כל הכוחות, כרת דודי מלכיאל ברית עם
הלא-מודע שבתוכו, ויחדיו רקמו את תוכנית ההשתחררות החדשה. יום
אחד, כאילו כשל כוחו, התייצב דודי מלכיאל לפני פרופסור כרמלי,
התחנן - ינתן לו נושא היסטורי לחקרו.
יש לשער, כי חודש אחר כך, בשעה שהמריא בכיוון נמל התעופה של
פראג, כבר היתה ארוזה לו תוכנית ההשתחררות, כמין תרמיל לא-מודע
על גבו. למראית עין, על פני השטח, עורר את הרושם כי התעורר בו
יצר עז, לחקור משהו בארגונים הלאומיים של העמים הסלאביים במאה
התשע עשרה. מרגע שהגה פרופסור כרמלי את האפשרות הכללית, הפכה
היסטוריה זו בשר מבשרו של מלכיאל. באין רואים קרצו זה לזה דודי
מלכיאל וחלקו הלא-מודע, אך כלפי חוץ, בתמימות מעושה, הפגין
מלכיאל כלפי הנושא החדש תשוקה אקדמית שכמותה לא חש מאז מחקר
הצלבנים. אל המטוס בנמל התעופה עלה שקוע בקריאת קונטרסים של
הקונגרס הפאן-סלאבי משנת 1848, אך תחת המעטה האקדמי כבר גיחכה
תוכניתו האמיתית.
קושי אחד נוצר, בגלל בורותו של הלא-מודע בעניינים מדיניים.
בשנת 1983, שנת יציאתו לאיזור המדינות הסלאביות, עדיין עמד מסך
הברזל בין מזרח אירופה ומערבה. דווקא התרופפות המסך החריפה את
עצבנות השולטים בשני צדדיו, וטיפוסים כגון דודי מלכיאל לא
נדרשו שם לאיש.
נדרשו למלכיאל מאמצים רבים של מעריציו המתגעגעים, על מנת שסוף
סוף יורשה לנחות בנמל התעופה של פראג, מזוודתו האחת מחזיקה את
מעט צרכיו, ומזוודתו השניה מחזיקה את מכתבי ההמלצה, האישורים
החתומים, הויזות, ההיתרים, ההרשאות, הרישיונות, החותמות,
וכמובן - עותקים מספרו המפורסם אודות המסע הידידותי של הצלבנים
לארץ ישראל.
חצי מזוותו היתה מוטענת בעותקי ספרו, ובהם בלבד בטח בטחון
גמור. בימים הבאים, כאשר התגלעה מחלוקת כלשהיא, או אי הבנה,
ושומר גבול חשד בו כי אינו אלא תמהוני, או פרחח, או עושה בעיות
מקצועי, היה חושף את ספרו, ואת תמונתו הזעירה על שולי הכריכה,
ובכך פירש לחוקר את זהותו השוחרת שלום.
מתחנת גבול אחת למשנה הפכה מזוודתו קלה יותר, ולא רק בגלל רוח
הדרור המחודשת שהחלה לפעם בלבו של דודי מלכיאל, אלא מכיוון
שנוטה היה לסיים את מחלוקתיו עם השומרים בהענקת עותק חתום
מספר. בעיני רוחו לא יכל לדמיין את קצין המשמר הסלובני או
השומר הקרואטי נפרדים ממנו ללא שי של ספרו, באנגלית, צרפתית,
או עברית, לפי בחירתם. גם נוטרי הגבולות שיתפו פעולה, ושנים
לאחר שעזב דודי מלכיאל את נקודת המשמר, עוד נדדו הצלבנים שלו
בין המדפים, על שולחן האוכל, תחת דרגש הויזות, ליד פחית שמן
הרובים.
המשפחה, בבית, נטתה כמעט לשכוח את מלכיאל. הוא הטלטל בדרכים,
בדרך כלל ללא פגע, ומדי עת שלח אלינו מברק. ביקש דבר מה, מסר
דבר מה. זוטות. נוטה היה למצוא ידידים בשפע, במעין קסם אישי
מוזר, שכנראה תמיד היה בו, אך רק במזרח אירופה הישנה זוהה על
ידי הסביבה. במדינות בהן שיכון תייר נחשב עדיין מעשה פלילי
למחצה, רק אישיותו של מלכיאל פתחה דלתות, הפיגה חשדות. תמיד
השתכן במעין פנסיונים זעירים, בחדרי מלון מאובקי חלונות שהוא
היה דיירם היחיד. חף מתלונות השתופף באכסניות איכרים מאולתרות,
בחצאי חדרים שהסכימו ישישות עוינות ומפוחדות להשכיר, קיר לצד
קיר עם חדרו של בנן האטום והמגודל. ללא רתיעה התגורר בעליות גג
חורקות שן, וגם האסם היה לו משכן.
זו היתה תקופת הפאר של חייו. ידידים חדשים בני כל העמים, חופש
גמור, הנאות מחקר. אולם לא למען אלו יצא דודי מלכיאל למסעו.
תוכנית ההשתחררות, תכלית הכל, החלה כנראה לצאת לפועל ביום בו
התבשרנו על מותו הראשון.
סחרחורת האירועים אחר כך הכשילה את כושרו של שכלנו. דוד מלכיאל
נהרג מיריית צלף בולשת בצפון רומניה, אך את גופתו של הנעדר
מלכיאל זר מצאו אנשי המשטרה הפולנית באותו יום בערוצו של נהר
הדונייץ. כפי שצפינו, התגלתה טעותה של הבולשת הרומנית, והקטול
בירייה נשא לשווא את תעודתו של מלכיאל זר, כמו עשרות נוכלים
במזרח אירופה, מאז השתכן מלכיאל, כנראה, בפנסיון שעסקיו גם
גניבת תעודות ושכפולן. לעומת זאת, הנעדר מערוץ הדונייץ נמצא
והוחזק בחדר מתים בדרום פולין. הובטחה לנו תמונה של הטבוע, אך
זו התעכבה משום מה. בשעה שנשאו ונתנו איתנו השגרירויות, הגיעה
הודעה מכובדת ממלון האחים היטש בהונגריה, המוסר כי האורח הרצוי
תמיד, מלכיאל זר, שכח במלונם מזוודה אחת, ותמורת סכום נקוב
יאותו לשלחה לכתובת שנמצאה מודפסת על פנים מזוודתו. סיכמנו
עיסקת דואר עם האחים היטש, וכבר היתה המזוודה בדרכה אלינו,
כאשר התבשרנו על שוד משלוח הדואר, בתקרית אלימה, סמוך לנמל
התעופה של בודפשט.
זה היה מוזר. זה נמשך עוד שלושה שבועות. הודעות מצערות ותיקוני
הודעות וחפצים הנשלחים לשווא. זרם גדול המתקיים לכאורה אי שם,
אך דבר ממנו אינו מתממש לגופה או מזוודה או חפץ בן קיימא. רק
מברקים והודעות והצהרות רשמיות. כאילו אבדו שמונים ואחת
הקילוגרמים של דודי מלכיאל, ואין הוא יכול ליצר ממשות אמיתית.

לבסוף הגיעה אלינו סנונית ראשונה - צילומו של המת מערוץ
הדונייץ. במקרה זה, ליגוננו, למרות הבצקיות הדוחה ששפך המוות
על הטבוע, נאלצנו להודות בשתי עובדות -
המנוח היה מלכיאל.
על פניו המתות זרח חיוך מוזר.
התמונה היתה בעינינו אות מוצק ראשון,  - הנה מוות -, אם כי
היתה אך ורק תמונה. מותו של מלכיאל החל לקרום עור וגידים. לא
עוד טעויות זיהוי, לא עוד נוכלים ומבריחים נושאי תעודותיו. אבל
בעוד אנו עוסקים בהשלמה עם מוות זה, קם לו מתחרה, בדמות קורבן
התקף לב בפנסיון סמוך לגבול פולין-סלובקיה. תיאורו, ללא ספק,
תיאורו הברור של דודי מלכיאל.
מרגע זה ואילך החלו המקרים לזרום. כלומר מיתותיו העוקבות של
דודי מלכיאל, הוא עצמו, במקרים מתועדים היטב. מת ושוב מת ושוב
מת. תנועות מזוודותיו, גם הן לא פסקו. ומברקיו הנינוחים -
כרגיל.
למזוודות ולתעודות הצטרפו בזרם מתמיה כל סוגי חפציו. זוג
נעליים משובחות, ששכח בפנסיון סמוך לפראג. כובעו, שמשום מה
הטריח מלונאי עני מאוסטרובה עד כדי שיתאמץ ויאתר כתובת לשולחו
אליה. שעון היד של מלכיאל, שהושאר בחדר מושכר בברנו, מוראביה,
והודעה על מציאתו הועברה אלינו באדיבות השגרירות.
היינו מוכי תדהמה. הלא-טבעי היה זר לנו, לא היינו מוכנים כלל
למזימותיו של מלכיאל. נדמה היה שאנו זקוקים לזמן, להצטברות
מקרי המוות ואובדן החפצים, עד שנחשוב, שנחשוד. זקוקים היינו
למקרה שישכלל את השערותינו, יוליד מהן הבנה, סוף סוף הבנה.
התפלגנו במשפחה, בעניין ההסבר לכל המבוכה הזו. אני הובלתי את
הנטייה להסבר העל-טבעי. הולכתי את אחיי ואחיותיי, בני אמהות
שונות, מול אבי. במוחו, המסוגל לעכל רק מוצרי הגיון, נמשך
הניסיון לחפש פתרון שפוי לתעלומה מוזרה זו. מגוחך בעקשותו עמד
בקשר עם שגריריות, עם ידידים באוניברסיטאות זרות, עם קציני
משטרה. דרש פרטים, שאל שאלות, איים להגיע לשם בעצמו. בכל כוחו
ניסה ליצור קשר עם מלכיאל עצמו, על מנת לברר סוף סוף את המבוכה
המוזרה הזו. שלח מסרים בהולים לכל הכתובות שהשאיר אחריו
מלכיאל, ניסה לאלצו להתייצב ולהסביר הכל. הוא יצר קשר טלפוני
עם פנסיונים עלובים בעיירות קצה, בפנים רציניות ניסה לנהל
דיאלוג עם ישישה סלובאקית נחרדת, ועם בנה, המשוחחים יחד לתוך
הפומית, בשפתם, מבהירים לפרופסור דן זרצקי, אבי, את הפרשיה
מנקודת מבטם.
אני, בניגוד לו, סמכתי על הלא-מודע של דודי מלכיאל, שהוא הגורם
המניע, המפזר את מלכיאל לכל עבר, מתוך איזו סיבה עלומה. המתנתי
למאורע בהיר, משהו שיהפוך את השערוריה המיסטית לאירוע המסביר
את עצמו, המציב תכלית - מה כוונתו של דודי מלכיאל בכל התוהו
ובוהו הזה? (ההתייחסות הנינוחה של דודי מלכיאל למקרי מותו,
האמיתיים או המשוערים, הולידה חשד, שמא הוא עצמו שותף
לשערוריה, או אפילו יוזם שלה).
כנראה הייתי זקוק למותו של מלכיאל במחיצת האחיות הישישות מרגרט
ורוזי פהרצ'י.
את גופותיהן מצאו מיד, על שפת הערוץ הרדוד בקצה התהום. את
גופתו של מלכיאל חיפשו הסורקים, גם לאורך הנחל, ובדרכם התעכבו
לשתייה בפונדק שבעליו שמח להציג את כינורו של בעל השם המבוקש,
מלכיאל זר, המונח אצלו נשכח בנרתיקו מזה חצי שנה. מברקו של
מלכיאל, 'שלומי טוב. הונגריה יפהפיה. כבר אין צורך בתחתוני
MEDIUM. יש כאן.' העניק לכל תנופה של פענוח.
כאילו בחזיון מוצק וברור הופיע לנגד עיני חזיון של דודי
מלכיאל, מנמנם לעת לילה בפנסיון של האחיות הקשישות, כאשר לפתע
מחליקה מתוכו דמות שלו, עצמאית לחלוטין, מעירה בתירוץ כלשהוא
את האחיות, משכנעת אותן לצאת לנסיעת לילה קצרה. מיד, התאונה,
הגופות, ההעלמות. בבוקר קם דודי מלכיאל, במין קיום חלקי, החסר
את מה שהתרסק לו בלילה במכונית, והוא ממשיך בדרכו, משאיר
פזור-דעת חפץ או שניים, אינו יודע כלל מה אירע בשנתו.
הנה, כך. התפענחו לי התולדות האמיתיות של השנים הללו.
דודי מלכיאל החליט להתפוגג, להעלם ללא-כלום. בעוד הוא שולח
מברקים שקטים, המורים כי שלומו טוב, והוא חי חיי שלווה, פוריי
מחקר, התפזרו מאחוריו ברעם גדול, גופותיו, חפציו, תעודותיו.
שמונים ואחד הקילוגרמים שהכרנו כגוף אחד, מאוגרף בפחות ממאה
וששים סנטימטרים, נפרעו לכוכב שביט מופלא, הנושא בזנבו שאריות
של דודי מלכיאל, מתות אך זוהרות.
ללא ספק, במזימה הזו נמצאה יותר מטביעת אצבע פלילית של
הלא-מודע. הלא-מודע, המבקש למעט את דודי מלכיאל, החליט להשתמש
בכל חפץ ובכל גורם, יהיו אלה מזוודות של מלכיאל או זוג נעליים,
על מנת ליצור את תנופתו המופלאה של השביט. בדמות זו, שגלעינה
זעיר, והשובל הזוהר, הטס מאחוריה, - בולט לכל עין, אך כמעט אין
בו חומר - , הגיע דודי מלכיאל למנוחתו, חסר חובות.
זו היא צורת הקיום שמצא הלא-מודע עבור דודי מלכיאל, מתוך מזימה
שעשו יד אחת. בצורתו החדשה, השביטית, דודי מלכיאל מרוכז כל
כולו בגלעין הזעיר, המוצק, הנעלם מן העין, ושם, בקצה, הוא עוסק
שלו במחקריו ובחייו. מאחוריו, הזנב האדיר, הזוהר, העשוי מחפציו
ודמויותיו, ריק מתוכן למעשה, אבל מושך את כל תשומת הלב. זה הוא
פתרון מדהים לתעלומה, בעל תקפות מתמטית, המאפשר לדודי מלכיאל
צורת חיים, מבלי להנזק תחת מבט עיניו של אביו. הזנב המת, הריק,
הזוהר, סופג את כל החבטות.
על מנת לפרנס צורת חיים בלתי שגרתית זו, חייב מלכיאל להמשיך
ולהשליך מאחוריו חפצים, תעודות, מזוודות, וכמובן, - הגרוע מכל
- , שכפולים שלו, מתים, ממועטים. כמו מין מסיק דודים ברכבת
קיטור, עליו להזין את צורת החיים הרעבתנית הזו, ורק פיזיקאי או
מתמטיקאי יוכל לתת תשובה לשאלה המטרידה - עד מתי יחזיק מעמד?
כמה זמן יוכל למסור את תוכנו הממשי לתוך הזנב הזוהר, עד שיתכלה
דודי מלכיאל?
אבי, הפרופסור לפיזיקה, הכשיר עצמו כל חייו בדיוק לפתרון בעיות
אלה, אך את התיאוריה הזו הוא פוטר בנחרה של בוז, משלשל כלפיי
אחת ממבטיו, הממלאים אותי נכות וחולשה.
איני נסוג. קיומו השביטי של דודי מלכיאל הוא עובדה קיימת.
כשלונו של אבי ברור. אבל כמו אטלס החייב לשאת את העולם על
כתפיו, אין בכוחו להשלים עם פתרון מיסטי פשוט. הוא מביט בי,
עויין, לעגני, נפחד. עליו למצוא הגיון. לכן אינו פוסק מלרשום
בתבניות מסודרות את כל המקרים, ולתייק את כל המברקים, ולמצוא
סתירות בכל הדיווחים. לראשונה בחייו, יותר ממההגיון הוא סומך
על אחיו מלכיאל. הוא ממתין לאות ממנו - מלכיאל ודאי יסביר הכל.

לי אין ספק. מצבו החדש של מלכיאל מוסבר היטב רק על פי דרכי.
כבר התרגלנו לכך שמלכיאל מאלץ אותנו להרחיב את הבנתנו לגבי
גבולות הקיום והדעת, והנה, עוד תוכנית גרנדיוזית שתכליתה מעט
מנוחה. למה לא?
אבי עמל וחרד. אני שקט, בז לו.
הרי ברור - דודי מלכיאל מת, אך טוב לו. יש לו ידידים, והוא
מאושר. הוא חופשי לנהל את חייו, משוחרר מהקשריו. דודי מלכיאל
איבד את אשמתו, ולעולם, לעולם לא ינגן בכינור.

12 ספטמבר - 28 בספטמבר