השמיים נושקים לגלים בקו האופק
וידך אוחזת ידי במישור השקיעה.
נגיעות הזהב על גבי המים הצלולים מנציחות את הרגעים האלו
בזכרוני.
הרגעים שלנו.
ירח שולח אותותיו לכוכב על רקע השמיים השחורים
וגופי הרועד לצד גופך הבטוח משתרעים על האבן הקרה.
טפטופי הזוהר מעלינו צורבים עצמם בתודעתי,
וכעת מנעול ובריח נושקים זה לזו עם טריקת הדלת
ושפתייך נושקות לשפתיי בחדר המיטות.
קולך היבש לוחש על אזניי מילים יפות שקוברות אותך עמוק בליבי.
אין חזרה מכאן.
בלב נחוש ונפש מהופנטת אני מתעוררת בגפי ומגלה
שהעולם האפיר בין לילה, והמים האטומים בהם שקעתי מציגים מראה
קפואה ועגומה לבוקר המחר הסמיך.
אתה רחוק ממני. ואני ממך.
אני יוצאת חבולה מן הקדירה הערירית ומימיה האפורים בהם
השתכשכתי, ומנגבת מעצמי את המחשבות עלינו.
למרות החבורות שמעטרות את גופי ורגשותיי, אני מסרבת בכל תוקף
להכנע לחרטה
והרגע הזה שנחרט גם הוא בי,
הוא הרגע העגום שלי. |