"החיים הם לא אישיים", ציטטה אמי אישיות דגולה ששכחתי את שמה.
"מ'זתו לא אישיים? בטח שהם אישיים. הכל אישי". אמרתי אנוכי.
"כל דבר שקשור אלי הוא אישי. איך את יכולה להגיד כזה דבר".
"לא אישיים, מותק שלי, לא אישיים", אמרה בעייפות. "לא נגדך וגם
לא בעדך. הדברים - קורים. כפי שהם. שוטפים כמו גל. אכפת הרבה
לגל על איזה אבן הוא עובר? לא. ככה גם החיים".
לאחרונה קורה לי יותר ויותר שאני שוכחת מילים חשובות. כמו למשל
האישיות הדגולה הזאת. מי לכל הרוחות זה היה. אריסטו? פרויד?
איזה סופר גדול רוח? - יוק.
כך גם היה כשישבתי עם זרובבל מחמל נפשי לאכול צהריים.
"אתה שומע", אמרתי לו, "ראית את הסרט הדקומנטרי הזה שהיה לפני
כמה ימים בערוץ.. זה נו - -" הקדרתי את מצחי ביאוש, מגלגלת
עיניים מצד לצד, מנסה בכל מאודי להיזכר בשם הערוץ ונכנעת לגלי
השכחה - "אוקיי, לא עקרוני", נפנפתי בידי מוטרדת, "באחד
הערוצים בקיצור, שהראה צילומים יוצאים מן הכלל שעושים עכשיו עם
מצלמות מיקרוסקופיות - כאלה קטנות - שמכניסים לתוך האוזן
למשל ומראים את יער הקוצים המבהיל שצומח שם בין כל שיחי השעווה
וזה הולך ומתקדם פנימה בתנועה ככה עד עור התוף ממש, אתה יודע
בשביל הסדרה החדשה הזאת, נו, שמדברים עליה עכשיו, על גוף האדם
- -" המשכתי בתנועות רחבות לצייר באוויר. זרובבל חייך, המנוול,
חיוך ניצחון, הקיש אצבע באצבע ושאל באיטיות בקולו הרך - "איך,
אמרת, קוראים לערוץ??" נעצתי בו מבטי משטמה - "נבלה! אילו
זכרתי את השם הארור הייתי אומרת כבר... - נו בבקשה!!!! נסה
להיזכר רגע!!! פליז!!! הראו שם גם...אהממ... אישה הרה ערומה
לגמרי, צועדת על הליכון כזה, פוסעת לה מעדנות מחודש לחודש
באותו קצב, ורק רואים כל הזמן איך השיער שלה נקצץ או מתארך..."
זרובבל המשיך בהבעה קשוחה - "לא, לא לא... זה לא ילך ככה, אני
מוכרח לדעת את שם הערוץ."
"אההההההההה!!!" גנחתי. "אתה ממש ממש רשע. תהיה טוב פעם. מה
אכפת לך. זה עולה לך כסף? תהיה טוב!! הנה אני אמחיש לך שוב -
הראו שם גם תינוק, כן? קטן כזה? גור? שמדביקים לו נקודות
אינפרה אדומות במפרקים ונותנים לו לזחול?..." זרובבל שירקק
ברגש והסתכל לשמים בהפגנתיות. "ואחרי כן מעבדים את זה לאיש הקו
ומקבלים אך ורק את אופי הזחילה?..." "תגידי", שיסע אותי זרובי
באכזריות, "את שומעת בכלל מה שאת מדברת?" בהיתי בו רגע קל
מזוגגת, עת נפנה למלצר בחיוך מלא תודה ומסר לו את הזמנתו
באדיבות.
"אני הורגת אותך", מילמלתי. "פשוט הורגת אותך. חד וחלק. אפילו
המאבטח לא יצליח למנוע זאת."
"שם הערוץ", התעקש זרובבל במתיקות. "אני זקוק לשם הערוץ, לצורך
עבודה סמינריונית שאני מכין כעת". "אני מזהירה אותך", התעלמתי,
"ניסיון אחרון! - הראו שם -" נטלתי את הסכין - "מצלמות כאלה?
בחצי פרסה? שעושות טיק באותו שבריר שניה ונותנות מראה פנורמי?
מראה פנורמי מרהיב שאין לו מקבילה בתפיסה החושית שלנו בכלל?"
"יום מאוד יפה", הסכים איתי זרובבל. "תראי כמה נחמד. חודש
יוני, ובכל זאת כמה נעים. רוח קלה, אוויר צונן...השמיים
כחולים..."
תפסתי אותו בצווארונו - "בי בי סי!!! ביביסי קראו לערוץ
המחורבן! עכשיו טוב לך? עכשיו נזכרת?"
"הו", ניער אותי זרובי במאור פנים, כנער זבוב, "למה לא אמרת?
כן, בטח שראיתי. טכניקה ישנה."
החיים הם לא אישיים, הזכרתי לזרובבל כשניגבתי את הסכין במפית.
לא אישיים בכלל. זה שאתה שרוע פה עכשיו למרגלותי למשל, זה לא
נגדך, וגם לא בעדך. זה רק ציון מצב. כמו, נניח, אישה במחזור. |
